משפחת קורקוס-מקורות שונים מיכאל אביטבול

משפחת קורקוס-מקורות שונים

מיכאל אביטבולדוד קורקוס

ובינתיים גל ההגירה לכיוון החוף הלך והתעצם. ב־1900 התרכז כשליש מהאוכלוסיה היהודית בערי־הנמל: 45,000 נגד 20,000 ב־1836, 25,000 ב־1857, ו־30,000 ב־1867.

לתמורות דימוגראפיות אלו היו תוצאות מפליגות בכל תחומי החיים. הן גרמו, בין השאר, לירידת מעמדן של הקהילות ההיסטוריות שבפנים הארץ כמו פאס, מכנס ומראכש. הללו נגזר עליהן, במרוצת השנים, לחיות בצילן של טנג׳ר, רבאט, ובעיקר קאזאבלאנקה. אין זה מקרה שבי״ס הראשון של כי״ח בפאס הוקם ב־1889, ובמראכש ב־1901, שנים הרבה לאחר פתיחת בתי־הספר של טיטואן (1862), טנג׳ה (1864), ומוגאדור(1867)

אך מעבר להפרת שיווי־המשקל הבין-קהילתי והפנים־קהילתי גם יחד — מצב המשקף לאמיתו של דבר את ההתפתחות הכללית של הארץ — הדבר הבולט ביותר הוא ראשית תהליך של ריבוד חברתי חדש בקרב הקהילות היהודיות ככלל.

במארוקו כמו בשאר תפוצות הגולה, החינוך או מיטען הידע הדתי היה עד עכשיו הקריטריון העיקרי והמסורתי לריבוד חברתי. הוא קבע את מעמד היחיד בתוך חברתו וקהילתו, והוא גם קבע את צורת ניהול חיי הקהילה. מכיוון שבמערב המוסלמי לא היה לקהילה היהודית מעמד אחר או זהות אחרת מזה של מעמד דתי או זהות דתית, הרי שבחירת מנהיגיה ונציגיה בפני השלטונות היתה לרוב מתוך משכיליה, חכמיה ורבניה. אמת, לצדם של אנשי השררה הדתית נשמר תמיד מקום לאישים ״חילוניים״ (פרנסים, גזברים, נגידים וכדי), שמעמדם החברתי שיקף את גודל הונם ומידת השפעתם אצל השלטונות; אחדים מ״יחידי סגולה״ אלו אף רכשו מוניטין במישור הארצי והבינלאומי, מה גם שרבים מהם היו תלמידי־חכמים מובהקים. החברה היהודית־המארוקאית היתה מושתתת על בכורת האליטה הדתית, או מכל מקום על שיווי־משקל בינה ובין היסוד הפלוטוקרטי של הקהילה.

עם ייסוד הקהילות החדשות של ערי־החוף הופר אותו שיווי־משקל מסורתי ונתחזקה שליטתם של היסודות הכלכליים, שיהיו מעתה מעין ״פטרונים״ יותר משהיו ״מנהיגים״. אולם טעות תהיה בידינו אם נשווה לעלייה זו של ה״גבירים״ אופי של מהפיכה רעיונית או תוצאה של מאבק בין דוברי ה״קידמה״ לשומרי ה״מסורת״. בעיקרו של דבר היתה זו הגדרה מחודשת של תפקידים קיימים והתאמתם למצב החדש. המסיבות החדשות הן שחייבו עליית אנשים בעלי קשרים עם השלטונות המקומיים והגורמים המערביים כאחד, אבל גם בעלי אמצעים למילוי הקופות לעזרת הנצרכים אשר מספרם הלך וגדל. מכל מקום, שינוי מבני זה שבא לכלל ביטוי בירידת השפעתם של המוסדות הדתיים — מגמה המתחזקת ככל שהזמן עובר — טבע את חותמו על צורת ״ההליכה לקראת המערב״ של גלות עתיקת־יומין זו.

תג׳אראל־שלטאן

הללו משמשים עתה כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ״סוחרי המלך״ יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מארוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.

ואכן, ההיסטוריה של יהדות מארוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומטיה של ארץ מולדתם: החל בוקאצה או רקאצה תחת המדיניים (המאה היג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות יד-טו), פלאצ׳י תחתהסעדיים (המאה טז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלווייםהראשונים(המאות יז-יח). אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.

בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המארוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ״משפחות גדולות״ יהודיות.

על אף שבמארוקו התפתחו כבר בתקופה המוקדמת חיים עירוניים ערים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים, השבטים הגדולים אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזת בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק.

אלא דמות זו של הבורגנות המארוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה לגדל את משאביה ולגוונם! היא למדה איך להשקיעם בחו״ל או להמירם באמצעי־ייצור ובנכסים דלא־ניידי, ובמקרה הצורך גם ידעה איך לאבטחם בפני הרדיפות ותאוותנות השלטון, בנצלה היטב את החסות הקונסולארית ואת קשריה הבינלאומיים.

משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו ל״מעמד״ חדש זה. תולדותיהן הן אפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מארוקו במאה התשע־עשרה.

תג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה, לסוחר הגדול ביותר של המדינה.

עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), הצבא נעשה עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו השולטאן מוחמד השלישי(1790-1757) הגיע למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך את יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם, וביקש מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ״סוחרי המלך״.

התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מיסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מארוקו עד תחילת המאה העשרים.

אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון, שהיה נתון תחת השפעת רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה כל כך שאסר על נתיניו המוסלמים לצאת אל ג׳בראלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר