הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה

חשיבות רבה נודעת להימצאותו של ספר הזוהר במארוקו. כידוע, לא היה עותק מלא של הספר בידי המדפיסים הראשונים באיטליה, והמגיה במנטובה (שי״ח, חלק א) מעיד כי ״לא נחה דעתנו עד שמצאנו העתקה אחרת ישנה באה מצפת״, והעתקה זו הביאו עמהם, ככל הנראה, עולי המערב במאה הט״ז. כך נולד זוהר חדש משום שבידי מקובלי מארוקו שעלו לצפת היו קונטרסים שחסרו במהדורות הזוהר של דפוסי מנטובה וקרימונה, ועריכת זוהר חדש נעשתה אפוא לאור החומר שהובא מצפון אפריקה. אף ר׳ שמעון אבן לביא, בפירושו לזוהר, מעמת כמה פעמים את גיירסת הדפוס עם נוסחאותיו שלו שמכתב־יד. כלום היה בידיו כתב־יד שהגיע עמו מספרד או שמא מצאהו במארוקו? כך או כך, חשוב הדבר ששמור עמו נוסח שונה לפעמים, העשוי לסייע בביקורת הטקסט. אף נזכור את עדותו של ר׳ אברהם אדרוטיאל הנזכר לעיל, שהוא טרח למצוא קטע מן הזוהר בפרשת יתרו שלא היה בידיו, עד שהגיע לספרייתו של הרב כלף. ובוודאי יש לייחס חשיבות רבה לעדותו של רבי משה בסולה, באמצע המאה הט׳יז, כי ״אנשי עיר פיס שהם מזמן קדמון, נמצאו אצלם ס״ה [= ספר הזוהר] ושאר ספרי קבלה שאין להם מציאות בשאר ארצות׳׳.

 סיוע חשוב לכך אפשר למצוא בהודעתו של אחד מגדולי מקובלי צפת במאה הט״ז, ר׳ משה קורדוברו, הכותב בשנת ש״ח: ״והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות … ובעונותינו לא זכינו אליו, ואומרי׳ שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס יצ״ו״. סביר להניח כי ה״אומרים״ היו מן העולים אשר הגיעו ארצה ממארוקו במאה הט״ז ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם מקובל בשם רבי יהודה חליווה (חלאווה), שנשכח במרוצת הדורות ורק בדורנו העלוהו מתהום הנשייה. פירושו לתורה עומד לצאת לאור בידי פרופ׳ מ׳ אידל. בכ״י ירושלים 8°3731, דף 205 א-ב, נרשמו ״כללים נחמדים מהר״י חליווא תנצב״ה ע״ד הקבלה״. חליווה עלה לארץ ישראל.

בספרים שונים, בעיקר בכתבי־יד, ניתן למצוא איזכור של שמות של אישים שחיו במאות הט״ו־הט״ז או לפני כן. על חלקם מצוין שהם מקובלים, ויש שהם מוסרים דבר סוד בנושא כלשהו. פרטים מועטים נותרו על חייהם, ועל כל פנים ניתן לדלות רשימה לא־קטנה של שמות, כגון: אברהם בן־מוחא, דוד אלשקר, דוד בן שמואל הלוי, חיים ביבאס, יחיא בן חמו, יעקב הלוי, יצחק אבטאן, יצחק קורייאט, יצחק קלדרון, יצחק קצב, ישעיה בקיש, כלף, מרדכי הסבעוני, מרדכי זיתון, ראובן בן יבגי, שלום זיתון, שלום ממנות ושלמה בן אברהם במאה הי״ז.

פעמים אפשר למצוא חוגים שהתרכזו בערים מסוימות, ובהם נטלו חלק מקובלים חשובים. למשל, במאה הט״ז וראשית הי׳׳ז פעל המרכז בדרעא, וכן חוגו של ר׳ משה אלבז. במאות הי׳׳ח והי׳׳ט פעלו מרכזים בתיטואן, תאפילאלת, מראכש, סאלי, פאס, מכנאס, מוגדור וכו'. אישים מרכזיים שסביבם פעלו חוגים, ופעמים אף יצרו רצף של כמה דורות, הם ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב פינטו, ר׳ יעקב גדליה, משפחת (א)בן צור, משפחת קורייאט, משפחת אביחצירא וכדומה. פעמים מתלווה תחושה של קבלת מסורת והמשכיות, ופעמים ידובר על יצירתיות. ויש ששתי אלה תלכנה שלובות זרוע. ואני רוצה להדגים זאת מדבריו של אחד המקובלים. ר׳ יצחק הכהן כותב, ״כי לא כתבתי ולא דברתי כי אם אחר עמל וטורח וקבלת חכמים״(גנות ביתן, עמי 98). או: ״והבן אם יש לך עינים לראות. והעירותיך בזה המקום. זהו סוד כפי מה שנתעורר לבי מן השמים לזה הפי׳ אע״פ שלא ראיתיו ולא שמעתי, והשם יכפר כי למענו אני עושה״(שם, עמי 112). אך גם שילוב: ״הרי לך ששה כוונות, שנים שקבלתי וארבעה כפי מה שנראה לי. והשי״ת יכפר כי למענו אני עושה, ליחדו אני רוצה״(שם, עמי 116).

כאמור, מרכז חשוב של מקובלים פעל בדרום מארוקו, בחבל דרעא. מחוז זה, שבו מצויים היו מיסטיקנים מוסלמים, המורביטון, שימש כר גם לפעילותם של מקובלים. י״מ טולידאנו וג׳ שלום כותבים אפוא על ״קן מקובלים״ שהיה בדרעא. לפי הפרטים הידועים כיום על המתרחש בחבל ארץ זה במאה הט״ז, יש להניח שהיה זה חוג בעל מסורת ארוכה. לא חסר עניין הוא סיפורו של ר׳ משה קורדובירו, והוא המקור ההיסטורי הראשון הקושר את התגלות ספר הזוהר לדרעא. חלק ממקובלי דרעא עלה לצפת במרוצת המאה הט״ז, ואף זכה לתפוס מקום חשוב בחייה הרוחניים המתחדשים של צפת. כך, למשל, מספר ר׳ שלומיל מדרעזניץ באגרתו:

ואח׳׳כ עולים הראשי ישיבות בית חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה. שם האחד הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור, והוא מורי ורבי [ י], ידוע לכל ישראל רוב קדושתו ורוב בקיאותו. ושם הב׳, מהור׳׳ר שלמון מערבי יצ״ו, מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה וכו׳.

שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל.

במהלך המאה השש־עשרה יונקת הקבלה במארוקו משני מקורות עיקריים: מקורות פנימיים ומקורות של מגורשי ספרד. לקראת סופה של המאה הט״ז הלכה וגברה ההשפעה של מקובלי צפת, וקשרים אלה הלכו והתהדקו אף יותר באמצעות שלוחי ארץ ישראל.

המגורשים מספרד שהגיעו למארוקו היו גורם בעל משקל בקרב יהדות זו. היו בהם מקובלים גדולים וידועי שם (אמנם ר״ש לביא ור״י אלאשקר היו צעירים בזמן הגירוש), שהיו עשויים להזרים דם חדש, ואולי גם להנחיל מסורת חדשה. מאלה ייזכרו שמותיהם של: ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ אברהם סבע, ר׳ יהודה חייט, ר׳ יוסף אלאשקר ור׳ משה בן צור ״ממגורשי קשטיליא״. אמנם, לבד משני האחרונים, ובמיוחד האחרון שהיה אבי משפחת בן צור הנודעת, שהיכתה שורשים עמוקים במארוקו, הרי שלושת הראשונים לא תקעו בה יתדות אהליהם, ויצאו הימנה בשלב מסוים. אף על פי כן הם הצליחו להטביע בה חותמם, במידה זו או אחרת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
רשימת הנושאים באתר