פרקים בתולדות הערבים והאסלאם -חוה לצרוס-יפה

כ. החכדה הבדווית. ארץ ערב היא מן הארצות הצחיחות והחמות ביותר בעולם. במרבית שטחיה (פרט לתימן, בה צמחו, כאמור, תרבויות חקלאיות עתיקות ועשירות) אין האקלים מאפשר עבודת אדמה כלשהי. ואכן, רובם המכריע של אוכלוסי חצי־האי היו בדווים נודדים וגם שמם מעיד על כך. – המלה בדווי גזורה מ " באדיה " שפירושה – מדבר –  עיקר מחייתם היה על גידול הגמל, בעל־חיים אופייני למדבר הערבי. הבדווי השתמש בגמל ובנאקה כבהמות רכיבה; מהם קיבל את החלב והבשר, מצרכי מזונו העיקריים; מעורם ושערם הכין את מלבושיו ואוהליו; הם שימשו לו לסחר־חליפין ופרס במשחקי מזל וקליעה. בשפה הערבית מצויות עד היום כאלף מלים הקשורות בגמל, אשר לרבות מהן גם מובנים חדשים שוגים. התנאים האקלימיים אילצו את הבדווי לתור באופן מתמיד אחרי מזון לעדרי הגמלים והצאן. לא פעם פרצו בין השבטים מלחמות ממושכות על עדרים, מקומות מרעה או מעיינות. מלחמות אלו ידועות בשם ״אַיָאם אלעַרַבּ״, דהיינו — ״ימי (הגבורה של) הערבים״, והן אופייניות לתולדות שבטי הערבים בתקופת ה״ג׳אהליה״.

שוכני האהלים הבדווים היו מאורגנים בשבטים שנחלקו למשפחות ולבתי­ אב. פעמים התארגנו שבטים אחדים בברית (״חִלף״). בני כל שבט היו קנאים לשבטם (קנאות זו קרויה ״עַצַבִּיה״) ושררה ביניהם סולידאריות למופת ונכונות לעזרה הדדית, שהנה חיונית בתנאי המדבר. בחברה זו, אשר היתה חסרה חוק במובן המודרני של המלה, ואשר בה היו הפשיטות (״גַזוּ״) והפשיטות שכנגד תופעה יומיומית, נהנה מבטחון־יחסי רק אדם אשר חי בקרב שבטו. השבט ראה כחובתו לגאול את דמו של כל אחד מבניו שנרצח, וראה את כל בני שבטו של הרוצח כאחראים לפשע. לעומת זאת, אם עשה אדם מעשים שלא היו לרצון בני השבט, היו אלה מגרשים אותו מתוכם ומסירים מעל עצמם כל אחריות למעשיו. המגורשים (״טַרִיד״, ״חַ'לִיע״) — דמם היה הפקר. הם היו מתקשים למצוא לעצמם מסגרת חברתית חדשה והיו נודדים ממקום למקום; לעתים התחברו לכנופיות והטילו חיתתם על הבריות.

בראש השבט הבדווי עמד ה״סיד״. התכונות אשר נדרשו לתפקיד זה היו ישוב־הדעת, נדיבות, כושר הבעה ויכולת ביצוע. בחירתו של ה״סיד״ היתה בידי נכבדי השבט. הוא היה מעין ראשון בין שווים הפועל מתוך התייעצות עם ראשי המשפחות השונות. אך הוא לא נהנה מסמכויות שלטוניות בלתי מוגבלות בקרב בני השבט, אשר מעצם טבעם לא היו נכונים להכיר בשלטון מרכזי. הדבר נכון הן לגבי הפרט בקרב שבטו והן לגבי השבט ככלל ביחסיו עם גורמי חוץ. השבטים החזקים שמרו על עצמאותם ולא הכירו במרות פוליטית כלשהי. פעמים הרבה מתפארים משוררי ה״ג׳אהליה״ בכך, ששבטיהם אינם סרים למשמעתם של ה״מלכים״, דהיינו — שליטי אלחירה וגסאן.

ליד ה״סַיִד״ עלינו להזכיר את ה ״ שַׁאעֵר ״ — המשורר. מעמדו המכובד בקרב השבט נעוץ בתפקיד החשוב שמילאה השירה בחייהם של שבטי הבדווים, ובכוח הברכה והקללה שייחסו הערבים למוצא פיו של המשורר (השווה את סיפור בלעם בספר במדבר כ״ב—כ״ד). המשורר היה האיש, אשר עודד את שבטו בקרב ואשר הנציח בחרוזיו את מעללי גבורתו; הוא אשר הגן עליו מפני פגיעה בכבודו ושם את אויביו ללעג ולקלס. המשורר ה״ג׳אהלי״ מילא בימיו תפקיד דומה לזה של איש העתונות בימינו. לשיריו, אשר נלמדו בעל־פה ועברו מפה לפה, היתה השפעה רבה על מה שניתן לכנותו היום בשם ״דעת קהל״. לא פעם ניסו שבטים שונים לשחד את משורר השבט העויין להם ולהניאו בכך מלפגוע בהם בחיצי לעגו השנונים (״כריתת הלשון״). השבט היה גאה במשורריו, והופעת משורר חדש בקרב השבט נתקבלה בחגיגות שמחה.

מקומה של האשה בחברה בדווית זאת היה שונה ממקומה בחברה הערבית המאוחרת. מצד אחד, היא היתה חופשיה למדי ומכובדת והמשוררים שרו שירי אהבה לכבודה. היו גם נשים משוררות, שעודדו את בני שבטן ביום קרב וקוננו על מתיהן בשירת־הספד עצובה. אולם מאידך לא היו לאשה זכויות רבות וגם בחברה הבדווית היא לא היתה עצמאית, לא נטלה חלק בירושה וכיוצא בזה. כמו כן נפוץ מנהג ריבוי הנשים ב״ג׳אהליה״, וכן המנהג האכזרי הנקרא ״וַאד״ — קבורת ילדות חיות לאחר הוולדן, כנראה מפאת מצוקה כלכלית קשה.

האידיאלים המוסריים. האידיאל המוסרי של ערביי ה״ג׳אהליה״ מובע במושג ״מֻרֻוַה" — גבריות, מושג המציין את מכלול התכונות של הבדווי המושלם. אלו הן אומץ לב בקרב, הבלגה בשעת צרה, נדיבות והכנסת אורחים, הגנה על החלש ונקמת דם. סיפורי המסורת הערבית מרוממים אגשים שהצטיינו בתכונות אלו. כך, למשל, היה ידוע בנדיבותו חַאתִם משבט טַי, אשר העניק לעוברי־אורח במתנה את גמלי אביו ואשר שחט לכבוד אורחיו את סוסו הידוע לתהילה.

הבדווי האידיאלי הוא גם נאמן ועומד בדבורו. שמירת פקדון נחשבת לחובה מקודשת. אחד האנשים הידועים בנאמנותו בתקופת ה״ג׳אהליה״ הוא אלסַמַוּאֵל בן עָאדיָא, שהנו, לפי המסורת, ממוצא יהודי. הוא סירב למסור לצבא שצר על מבצרו כלי־נשק אשר נמסרו לו כפקדון, למרות שהצרים איימו להרוג את בנו ואף ביצעו את זממם. חובה מקודשת אחרת היא להעניק חסות ( ״ גִ'וַאר " ) לזד המבקש אותה (״דַחִ'יל״). לא אחת מפאר המשורר את שבטו בתארו את הבטחון ממנו נהנים בני־החסות החיים בקרבו. איש ה״ג׳אהליה״ ראה בנאמנות לאידיאלים המוסריים הללו את הדרך היחידה לשמור על כבודו (״עִרד״), המהווה את הערך העליון בהשקפת עולמו, כדברי אלסמואל בן עאדיא: ״אם לא יוכתם כבוד האיש בשפלות, כל לבוש שילבש יהא הדור״.