ויהי בעת המללאח

הפקס רומנה.

לא בנקל השליטה רומא את מרותה על הברברים כפי שמוכיח הפרופסור מרסל בן עבו בספרו " ההתנגדות הצפון אפריקאית לחדירה הרומית ". אולם לאחר ההתחלה הקשה הצליחה האימפריה להבטיח תקופה ארוכה של שקט ושגשוג כלכלי. אם בלוב ותוניסיה של היום יד השלטון הזר הייתה מורגשת בכל מקום, לא כך היה הדבר בקצה המגרב. הרומאים לא היו מעוניינים ליישב את הארץ אלא רק לשמור על גבולותיהם במזרח ובדרך לספרד.

נוכחותם הורגשה על כן רק באזורים מצומצמים בצפון, מסביבות פאס עד מיצר ג'יברלטאר. השפעתם התרבותית לא חדרה עמוקות ולא מחקה את העבר השמי – פניקי. אולם מספר חידושים שהוכנסו נקלטו יפה וביניהם עץ הזית, גידול החיטה ושיטות עיבוד מתקדמות. אחת המילם ששרדו מאותה תקופה עד ימינו היא " הקיסריה ", השוק המרכזי.

כבכל תקופת שגשוג ורגיעה, אנו עדים לגידול באוכלוסיה היהודית, בעיקר שרידי הקהילה מקרתה שהתפזרו מערבה. היהודים נהנו מחופש פולחן מלא כמו באזורים האחרים של האימפריה יהיו רשאים לשלם מס ולהעביר תרומות לבית המקדש בירושלים. גאוותם הייתה באזרחות הרומית שהוענקה להם. למרות שאין הוכחות משכנעות יש לשער שהיהודים ניצלו חופש זה כדי להפיץ את עיקרי אמונתם בין הברברים ולפי מקורות שונים, בהצלחה לא מבוטלת.  

לפי מספר היסטוריונים היהדות היא שהכשירה למעשה השטח להצלחת הנצרות באפריקה הצפונית בדורות הבאים. לא כל המתייהדים קיבלו על עצמם כל עול המצוות והיו מתקרבים ליהדות בדרגות שונות. על בעיה זו נחזור ביתר פירוט בהמשך.

מספרם של היהודים בצפון אפריקה גדל מאוד לאחר חורבן בית שני – 701 לספירה -, במיוחד בלוב שם היו לגורם מדיני בעל תעמדה. לאחר נפילת מצדה ב – 73, ניסה אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר מרד נגד רומא בלבותו את רגשי המרירות של העם ושל הגולים, אולם נכשל בגלל הלשנת העשירים היהודים.

המרד היהודי האחרון ב – 115 שהתפשט מאלכסנדריה עד צלוב דוכא בדם ושבר סופית את מעמדה של יהדות זו ששרידיה התפזרו לכל עבר טיש לשער שחלקם המשיכו מערבה עד מרוקו. ברם, אם ההשפעה היהודית ירדה, נוכחותם לא פסקה כפי שמעידה התעמולה האנטי יהודית של ראשי הכנסיה באפריקה כמה דורות לאחר מכן.

על קיומו של קיבוץ משגשג במאה השלישית לספירה מעידות מספר תגליות ארכיאולוגיות. החשובה ביותר היא כתובת קבורה בלשון עברית שנתגלתה בראשית המאה בשרידי העיר וולוביליס.

"  מטרונא בת רבי יהודה נח  "

בשטח החורבות של אותה עיר נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. סבורים שהכתובת היוונית פירושה השם העברי שלום או שלם. לאחרונה נתגלו גם מה שחושבים לשרידי בית כנסת. גם בבית קברות בשלה ( סאלי ) נמצאה כתובת קבר יהודית. בשטח של תנז'ה נתגלו חרסים שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.

בניגוד למזרח, הנוצרים הראשונים בצפון אפריקה לא היו יהודים אלא פגאנים ומתייהדים. ההצלחה המהירה של הנצרות באפריקה הצפונית מוסברת כאמור על פי מספר חוקרים על ידי החריש המוקדם שעשתה היהדות, אולם מסיבה זו דווקא חששו אבות הכנסייה מהתחרות היהודית. יש לזכור שאחר מגדולי הכנסייה בכל הדורות, אוגוסטינוס הקדוש, מוצאו מאלג;יריה, המאה החמישית., והעובדה שלאחר השתלטות האסלאם נמחק זכרה של הכנסייה לא צריכה להשכיח ההצלחה הגדולה והעצומה של הנצרות בקרב אוכלוסיית צפון אפריקה באותם הזמנים.

על כן כאשר הדת הנוצרית נהפכה בימי קיסר קונסטנטינוס – 380 – לדת הרשמית של האימפריה, פתחו אבות הכנסייה באפריקה ברדיפות כדי להצר את צעדי היהדות בקרב עובדי האלילים הברברים. נתפרסמו פקודות האוסרות עשיית נפשות ליהדות, נגד היהודים ונגד המתייהדים למחצה או לרבע הנקראים " יראי שמים ". אולם רדיפות אלה לא ארכו זמן רב כי בפתח עמדו הוואנדלים.

סובלנות הוואנדלים.

הכיבוש הוואנדלי – 430 – הביא בעקבותיו תקופה חדשה של הפוגה ורגיעה ליהודים ולכיתות הנוצריות הכופרות. הוואנדלים עצמם טעמו על בשרם את רדיפת הכנסייה הקתולית בגלל השתייכותם לכת האריאנים ונקמו את נקמתם בשריפות ספרי הכנסייה ובהחרמת רכוש אנשי הכמורה הקתולית.

לאחר כיבוש צפון אפריקה איימו הוואנדלים על רומט עצמהאולם נכשלו. שלטונם של הוואנדלים נמשך כמאה שנה עד אשר יורשי רומא במזרח, הביזנטים, בפקודת הקיסר יוסטין – 527 – עלו על אפריקה וכבשו את קרתיגני – 533 -, מה שפתח בפניהם הדרך הכיבוש מחדש של כל צפון אפריקה עד מיצר ג'יברלטאר.

חזרת הנוסח הקנאי ביותר של הנצרות פירושה היה רדיפות לגבי היהודים. הקיסר בהשפעת הכנסייה הוציא בשנת 535 פקודה האוסרת על היהודים ובני דתות אחרות לעשות נפשות לאמונותיהם, והמורה על הפיכת בתי הכנסת לכנסיות בכל רחבי צפון אפריקה ( הפקודה הוגבלה לצפון אפריקה ).

מאוחר יותר יצאה פקודה עוד יותר חמורה המוציאה את היהדות מחוץ לחוק ומחייבת את היהודים והוואנדלים להמיר את דתם לדת הקתולית. לגבי רבים הפיתרון היחידי היה נטישת הארץ ונדידה לארצות רחוקות או יותר קרובות כמו ספרד.

גזירות אלה לא כוונו רק נגד היהודים, הן פגעו בכל האוכלוסייה. השלטון הביזנטי במקום לפצח את הארץ עסק בשדידתה. הנרדפים חיפשו ומצאו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשיים שהתייחסו אליהם באהדה. אפשרות זו למצוא מחסה בעת הרדיפות ואי יכולתו של השלטון המרכזי לרדוף אותם, מסבירה העובדה התמוה לכאורה שלמרות המצב הקשה מצאו דווקא יהודי ספרד בפרובינציה המאוריטניה טינגיאני – השם של מרוקו בעת ההיא – מקלט בפני רדיפת הכנסייה הנוצרית, בשנות 612 – 613 ו – 638 642.

אולם רדיפות אלה לא סיפקו את ראשי הכנסייה ובשנת 694 הועלתה האשמה חמורה נגד יהודי ספרד שנחשדו בקיום קשר עם אחיהם מאפריקה כדי למגר את שלטון הנוצרים בספרד. כישלון הקשר המדומה, סיפק עוד הזדמנות בידי הכנסייה להכביד את ידה על היהודים וראשיה התכנסו בטולידו כדי להוציא גזירות שוד ושמד נגד יהודי הממלכה אשר הביאו גלים חדשים של גולים למרוקו השכנה.

בואם של גולי ספרד העשיר בלי ספק יהדות מרוקו אשר בגלל ריחוקה הגיאוגראפי ואופיה המסוגר כפי שהסברנו, הייתה מנותקת ממרכזי התרבות היהודים. בגלל הרדיפות רובם גרו בכפרים בתוך השבטים הברברים ועסקו בחקלאות ובמלאכה.

הם היו רחוקים מחיי הרוח והפולמוסים שהתסיסו את היהדות כפי שמעיד הרב יעקב משה טולידאנו בספרו " נר המערב " " סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מאוריטניה בימים הקדומים ההם נבדלו בהרבה במנהגיהם ובאורחות דרכם, מיתר יהודי אפריקה ואסיה. עד ימי הרומאים והוואנדלים לא ידעו יהודי מאוריטניה דבר מההלכות שחודשו בבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, גם כן על ימי הפורים לא שמעה אוזנם.

והסיבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסיבה להעדר כל ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, ועד כה לא נוגע אם היו במשך הימים ההם אנשי גדולי תורה ובעלי מדע ".

תקופת ההתבדלות זו תסתיים בסערה עם הכיבוש הערבי אשר פותח לרווחה את הארץ לזרמי התרבות, ומקץ מספר דורות תהפוך מרוקו מפרובינציה נידחת לאחד ממרכזי ומוקדי היצירה היהודית.

סוף הפרק הראשון מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "