משחקי המים בשבועות- רפאל בן שמחון

משחקי המים בשבועות

הכתובה בין ישראל לתורה

מנהג משעשע קיים אצל יהודי המגרב בחג השבועות והוא קשור עם ניסוך המים ונקרא " אדרמאמי "

יהודי המגרב נוהגים בשני ימי החג, להתיז מים אחד על השני או על כל עובר ושב בשכונת ה־מללאח, ולא רק על היהודים, אפילו על הגוים, אם מזדמן להם לעבור או להימצא ב־מללאח, הם יזכו במקלחת של צוננים.

יהודי מרוקו, רואים במנהג זה סימן ברכה, כי לדידם, הוא בא לקיים את הנאמר: ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״ (יחזקאל לו, כה). סיבה נוספת למנהג זה הוא שהתורה שניתנה בחג השבועות נמשלה למים ״ואין מים אלא תורה״. מנהג זילוף המים הוא מנהג מאוד עתיק בצפון אפריקה  ויש המייחסים אותו לפסוק: יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים על־דשא וכרביבים עלי־עשב (דברים לב, ב), היינו, כמו שהצומח אינו מתקיים אלא ביניקה של רביבים, כך האומה אין לה קיום בלי יניקה מן התורה, ומשום כך נוהגים מלפני דורות רבים להתיז ולשפוך מים על מנת לקיים את הנאמר: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה יב, ג).

מה מקור המנהג

יש המייחסים את שפיכת המים בחג השבועות על עוברים ושבים, למנהגים ברבריים, על־כך כותב ח. ז. הירשברג:

חוקרים מודרניים העלו את ההשערה, כי מקור המנהג בחגיגות המים שעורכים הברברים באותו פרק זמן בקירוב (תקופת תמוז). ייתכן שיש כאן השפעה ברברית קדומה, כי רמז למנהג זה, מוצאים אנו באחת מתשובותיו של רב האי גאון. הוא מסביר, כי בדברי הברייתא (בבא בתרא, קמז, ע״א) ״יום טוב של עצרת ברור, סימן יפה לכל השנה״, הכוונה לחג השבועות, כמפורש בתוספתא ערכים פרק, א, שביום מתן התורה, כשהיו ישראל עומדים לפני הר סיני, היה היום ברור, כלומר השמים היו בהירים, ללא ענן, והיו ישראל משתלהין (או משתלהבים) מפני האש, ציווה הקב״ה לענני הכבוד להרביץ לפניהם טללים וגשמים״ .

דעה אחרת, מייחסת את שפיכת המים איש על רעהו, לענין משה רבנו שניצול על יד בת־פרעה מן השמים: ״כשנולד משה הצפינה אותו אימו במשך שלושה חודשים וכשלא יכלה עוד הצפינו, שמה אותו בתיבה והניחה אותה על־שפת היאור, כך ניצול על יד בת־פרעה״

כמו־כן, לדברי חז״ל, משה נולד בשבעה לחודש אדר, וביום שישה בסיון מלאו לו שלושה חודשים, היינו בחג השבועות, היום שבו קיבלו בני ישראל את התורה, לכן ביום הזה, אנו נוהגים להתיז מים אחד על השני כדי להראות את חיבתנו למים אשר בגללו, ניצול משה שקיבל את התורה. יש לציין, כי בימינו אנו, משחקים אלה היו נחלת אנשים ריקים, וראשי הקהילות לא ראו בעין יפה את הקרנאבאלים ההם ומיחו בכל הזדמנות, משום שראו בזה חילול קדושת החג, אך דבר לא עזר, כי זה היה נפוץ לא רק במרוקו, אלא בכל צפון אפריקה, וגם בטריפוליטניה, ועד טבריה וצפת בארץ־ישראל, ערים בהן עולי מרוקו העדיפו להתיישב בעליות הראשונות וכמובן, הביאו עימהם את המנהג של ארץ מולדתם.

הערת המחבר : אלמאליח, מנהגי שבועות, למועד, עמי 98 : בליל שבועות ממלאים יהודי טריפוליטניה, פחי מים ומלינים אותם תחת כיפת השמים, ולפנות בוקר באים כל אלה שעיניהם חולות ומשפשפים אותן במים שלנו והם מאמינים שהמחלה תתרפא, כי מימיו של שבועות מרפאות עיניהן. כ״כ, יהודי טריפוליטניה נוהגים לשפוך גס הם מים, על כל עובר ושב בשבועות. ספר המועדים, כרך ג, עמי 222 _; קורות יהודי לוב, עמי 196 – גם בלוב היה קיים מנהג שפיכת המים.

על התנגדותם של הרבנים למשחקי המים, כתב הרב יוסף משאש ז״ל:

מנהג זה של שפיכת מים בחג השבועות, היה בארץ מולדתי מכנאס יע״א (יכוננה עליון אמן), בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת התר״ל ליצירה, עשו תקנה לבטל מנהג זה, הנה היא כתובה אצלי, והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה, הן אסור סחיטת בגדים ביו״ט (ביום טוב), הן אסור צערה דגופה דחבירו, ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה וכו'. . . ועכ״ז (ועם כל זה), לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם, אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום, וכן מנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון חכמים״. לפעמים, שפיכת מים בבית־הכנסת ביום חג השבועות בשעת קריאת האזהרות, לא נתקבלה ברצון ובהבנה מאת ״הקרבן הנפגע״. היה בה גם הרבה רוגז וגם קובלנות לרבנים ודרישת פיצויים בהתאם, הוגשו כפי שמעידה השאלה הבאה:

מעכ״ת (מעלת כבוד תורתו) נשאל מעיר בצא׳ר (קולומב־בשאר) על אחד שטינף וליכלך במים בגדי חברו של משי ורקמה חדשים בחג השבועות בבית־הכנסת בשעת מנחה, יען נפלה עליו מפולת הפיסקא האחרונה של האזהרות, ונוהגים לשפוך מים על האחרון, והגישו עצומותיהם לפני מעכ״ת וכת״ר (וכבוד תורתו) חייבו לשלם בפשיטות, כדין מזיק ממון חברו, ואך שם היה, ושם נמצא לפני כתייר צו״מ (צורבא מרבנן) מערבי ואמר לפני כבודו, כי בערי המערב הוראה זו פשוטה אצלם לפטור המזיק מכח המנהג, וכך נמצא כתוב בפסקי הרבנים הראשונים רבני מערבא זיע״א, וכת״ר תמה על זה, ושואל אם אמת הדבר ומה טעמם, יען אני מבניהם, אדע כל מצפוניהם. התשובה היתה שאין מקלקל בגדי הנרטב במים חייב לשלם פצוי כלשהו לנפגע וזאת מכוח המנהג שהיה קיים במג׳רב.

גם בארץ ישראל קרו תקריות מסוג זה כפי שקרה פעם בטבריה וגם בצפת: ביום השבועות בשעת מנחה, עמד בחור. . . נתין אנגלי, על גג ביתו בברכת מימיו_; עבר אז במקרה מושל העיר הטורקי בלוויית סגנו, ופתאום דלי מים נשפך על ראשם, רצו המושלים ונתנו צו לתפוש מיד את הפושע, אך זה ברח ומצא לו מחסה בבית הקונסול הצרפתי מר יצחק עבו. בכל זאת פקד המושל להיכנס בבית זה ולהוציא את יוסף, הפקודה נתקיימה, אולם התוצאות היו מרות כי המושל פוטר אחרי ארבעה ימים״.