פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי

עמד הרב חמוי  שבא עם המבקרים ואמר: 'רבותי אני מיעץ לכם זאת: הבה נלכה כולנו לביה"כנ [לבית הכנסת] נלמד תהלים ובזה נוושע/ אבא השיב לו: 'כן, טובה עצתך מאד בודאי ובודאי שתפילה ותחנון ולמוד התהילים תהיינה עזרה בצרות, ואף על פי כן צריכים אנו למשוח את ידי פקידי הממשלה במשחת הבקשיש שיעמדו לצדנו להניא את הבנות האלה מלבצע את מזימתן שיזמו לעשותו. בכן רבותי אני סובר לגשת תכף בפעולה הזאת שאני בא לעשותה היום, והיא, בהיותי אני נמצא בקשר תמיד עם הממשלה בעכו לרגלי תלונות ותביעות שמריצים אלי הקהל מבני עמנו צפת, טבריה וחיפה על-כל צרה שלא תבוא, להגן עליהם בשער העליון  פה בממשלה. אני אקדים להתיעץ עם שיך אחד נכבד פה בעיר ואסביר לו את הענין והוא ילך אצל פקידי הממשלה ויגמור אתם על הסכום שאני צריך לשלם להם בראשונה, לגמור את הענין לטובתנו. מובן מאילו שהסך שמקבלים ממני שאני משחד אותם ע"י השיך הנ"ל נשמר בסוד. ובכן אני היום קורא להשיך הזה לבקר אותי בבית ואסביר לו את הענין של הבנות, שאם יעמדו במרדם וילכו לסאראיה להמיר את דתן, אותם הפקידים הממונים בענין המרת הדת, לא יקבלום אותן אלא יגרשום ויחבלו את מעשיהן זה. והוא, ז"א השיך יתפשר עם הפקידים כמה עלינו לשלם להם. ואתם היום תספיקו לשמוע את הידיעה שהוא יודיע לי הסכום כמה גמר עמהם טרם חזרתכם בעגלות חיפתה. וכשנדע את הסכום שדורשים הפקידים הממונים הנ"ל נתיעץ ברבר מה לעשות.

הערת המחבר : הזיכרונות נכתבו שנים רבות לאחר האירועים. יתכן שהמחבר בלבל בין שני רבנים, שהכיר, אשר שמותיהם דומים – הרב המצי מחיפה והרב המוי מטבריה. כנראה הכוונה כאן לרב אלעזר הכהן תמצי , יליד איזמיר, שהיה רב העדה של הקהילה הספרדית בחיפה. הרב מנשה ב"ר עזרא תמוי מטבריה, נבחר לייצג את הקהילה היהודית במועצת עיריית טבריה ופעל בתפקיד זה עד לשנת 1890 . כן פעל כשד"ר הקהילה בארצות צפון אפריקה. נפטר בטבריה בשנת 1930 . ראו עליו : ז' וילנאי, 'חיפה', אנציקלופדיה אריאל, תל-אביב תשל" ו , הערך 'חיפה', עמ' 2341 ע' אבישר, ספר טבריה, ירושלים תשל"ג , עמ' 298

האדונים המבקרים הסכימו להצעת אבא והלכו על מנת לחזור אלינו לפנות ערב, לפני נסעם בחזרה חיפתה. אבא שלח אותי לבית השיך להודיע לו כי יואיל לכבדנו תכף בבית, בדבר נחוץ אחד שהוא רוצה להועץ אתו. אני מלאתי את השליחות, והשיך אמר לי כי בעוד שעה אחת יבוא. כך כשבא השיך הסביר לו אבא את הענין ובקשחו שימהר להודיע לו את סיומו המוצלח, כמה עלינו לשלם להם. כעבור שעתיים חזר השיך אלינו והודיע לאבא שהסכום האחרון שקצבו לו הפקידים אחרי שקלא וטריא אתם הנו סך חמישים נפוליון. והוסיפו לזמר להשיך כי הסכום הנ"ל שקצבו לקבל הוא אם יגמר הענין בלי ידיעת הפחה. אחרת אם ידע הפחה בזה, אז צריכים להוסיף עוד חמישים נפוליון לפחה. 'ובכן', אמר השיך: 'הדבר תלוי ועומד לרשותו ורצונו של אדוני, אם ימהר להמציא את הסכום הראשון ולשלם אותו בזמן הכי קרוב, לפני שיתפשט הדבר ותגיע השמועה לאזני הפחה, אז יגמר הענין בתשלום הראשון, ז"א בחמישים נפוליון'. כך סכמו את דבריהם הפקידים, שקרא השיך את שמותיהם בסוד.

אבא השיב לו שהוא ישתדל בעזרת האל לגמר הענין בקרוב- זמן. השיך יצא ואנשי חיפה באו שוב לביתנו לשמוע מה נגמר הענין. אבא הגיד להם ממה שהודיע לו השיך בפרוטרוט והוסיף לומר: 'דעו לכם רבותי, אני נשבע לכם בהן צדק שלי, שאני איני נהנה מהסכום הנ"ל שעליכם לשלם אף בפרוטה, אלא בעשית המצוה הזאת תהי שכרי.

אז נגש האיש אב הבת הספרדיה שהיה איש אמיד ובעל בית בחיפה ואמר: 'מכיוון שהסכום הנדרש בעד שתי הבנות הוא חמישים נפוליון, ז" א עשרים וחמישה נפוליון לכל אחת מהן, ובכן אני אשלם את חלקי שעלה בעד בתי עתה. אך בעד הבת המשרתת איני חייב לשלם. הן אמנם אני יודע שהורי הבת הם עניים ואין ידם משגת לשלם מאומה, ברם מחובת הקהל החיפאי להמציא את הסך הנשאר מקופת העדה ולשלמו בעדה.

הוציא האיש מכיסו לשלם לאבא, אולם אבא לא רצה לקבל את הסך לידו, ואמר לו, אתה תוכל להפקיד את כספך זה ביד ראש העדה בחיפה או ביד הסוחר עובדיה מחרז פה בעכו לעת עתה. אבי הבת הניח את הסך הנ"ל ביד הסוחר עובדיה לפקודת אבא שיוכל לקבלם בכל עת שירצה. בעוד האדונים מתיעצים ביניהם איך לקבץ את הסכום הנשאר ז "א עוד עשרים וחמישה נפוליון. והנה בן משק ביתו של המופתי בא לביתנו ובידו מכתב לאבא ובו כתוב כדברים האלה:

'לכבוד החכם-באשי לאיזור עכו

אחרי השלום הנני מודיע לכבודו כי אתמול בשעה מאוחרת בלילה הגיעו לביתי שתי עלמות יהודיות מחיפה ויגידו שהן רוצות ללכת מחר לבית הממשלה ולהביע את הצהרתן המוחלטת להתאסלם. אני הגדתי להן שע"פ החוק העות'מני אי אפשר לקבל את הצהרתן זו בממשלה מבלי נוכחות החכם-באשי. לפיכך אני שולח את מכתבי זה להודיעני מהי דעתו בזה, הנני מעכב את העלמות בביתי עד קבלי תשובתו.

בכבוד רב

פ' מופתי בעכו'.

הערות המחבר : משפחת מחרז הייתה משפחה עכואית ותיקה שבניה נזכרו כבר במפקד מונטיפיורי הראשון בשנת 1839 . שלושה מבניה קבורים בכפר יסיף, אברהם, עובדיה )עבדאללה( ושרה רעייתו. ראו : נ' אילן , 'משה דרוויש צורי : מנהיג הקהילה היהודית בעכו בשלהי התקופה העות'מאנית ובראשית השלטון הבריטי' , קתדרה, 87 )ניסן תשנ"ח( , עמ' 91

הערת המחבר : המחבר אינו מזהה את השיח' – המופתי ידידו של האב. הידידות נבעה בשל תפקידם המקביל. המופתי, ראש העדה המוסלמית, והחכם באשי ראש העדה היהודית. ככאלה הופיעו בפני בית המשפט וייצגו את ענייני עדותיהם. הליך ההמרה הצריך הופעת החכם באשי בעת ההמרה, כנציג הקהילה היהודית. הבנות הגיעו אל המופתי , והוא דיווח לחכם באשי על הגעתן והסכים לאכסן אותן בביתו. את תפקידי הפקידות מילאו בדרך כלל אנשים מקומיים מבין המשפחות המכובדות בעיר. בתקופה זו ידועים כמה אישים שמוצאם ממשפחות מכובדות בעכו , וששירתו במשרת מופתי בעיר: אהד הוא שיח' אסעד אלשוקירי. בילדותו למד בבית הספר על שם ג'זאר בעכו , והמשיך את לימודיו באלאזהר בקהיר. הוא התמנה לקאדי בניפרעם, ואחר כך למשרה בכירה בבתי המשפט המוסלמיים בירושלים, בעכו ובלטקיה. מאוחר יותר עבר לקושטא ומונה לספרנו של הסלטאן עבד אלחמיד השני. אחר כך מונה לשופט ולנשיא בתי הדין לערעורים במחוזות שוגים. כן נבחר לציר לבית הנבהרים התורכי מטעם עכו. בתקופת המנדט הבריטי היה בן למעלה משמונים שנה. קרנו ירדה משום שנחשד בחיבה יתרה לציונים. אחר הוא עלי אפנדי מיר , שבתוקף תפקידו היה גם הבר המג'לס אלאדארי , המועצה המנהלית המקומית. בעל תפקיד אחר היה עבד אלמג'יד, ששימש באמצע שנות השבעים כאתב )פקיד( בבית הדין המוסלמי שבעיר, ובשנות השמונים כיהן כשופט בו.

 הערת המחבר : הבת הספרדייה, בת הסוחר , לא הייתה מעורבת בין הבריות – 'בת מלך כבודה פנימה'. בביתה דיברה לדינו , ותקשרה בשפה הצרפתית, שנחשבה לשפת התרבות וההשכלה. לא היה לה צורך לשאת ולתת בשווקים, ולכן לא למדה ערבית, שפת הארץ המדוברת. ועברית, שפת התפילה, למדו בדרך כלל רק הגברים. בתקופה זו רק החלה המהפכה העברית, והיא התחוללה בעיקר במושבות. העברית עדיין לא הייתה שפה מדוברת. לעומתה העוזרת באה מבית עני, ודיברה לדינו וערבית שפת הארון. החכם באשי למד לדבר שפות רבות, בין השאר שלט בשפות המדוברות בקרב העדות הספרדיות, דיבר מעט תורכית, ושלט בשפה הערבית, שפת הארץ, שהייתה שפת הדיבור בבית משפחתו.