אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים
אליעזר בשן
סנדלרים : שורה של מקורות זרים מזכירים סנדלרים יהודיים. אגרל כותב עליהם בטנג׳יר, ולירד במרכש. האריס מספר כי בתפילאלת מייצרים היהודים בעיקר נעליים לעניים ולברברים, וטיבן של אלה נחות לעומת אלה המיוצרות בפאס ומובאות לתאפילאלת, למרות שהעור המקומי משובח.
יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ
שמה של תעשיית הנעליים בפאס הלך לפניה, וזו העסיקה מוסלמים ויהודים כאחד. מצבם הכלכלי של תופרי־מנעלים לפי דברי אבנר צרפתי, היה שפיר. הנעליים שיוצרו בשוק, היו נמכרות או מיוצאות לערים ולארצות אחרות. היו סנדלרים שעסקו בתיקונים, ומהם שיצאו לכפרים לתקן נעליהם של הברברים. יציאתם של יהודים לכפרים למכור נעליים לכפריים, היתה גורם מעודד לתעשיית הנעליים במרכזים העירוניים, כמו פאס וצפרו. ירידה בביקוש לנעליים חלה עקב פקודה בשנת 1797 של הסולטאן מולאי איסמעיל (1823-1792) האוסרת על היהודים לצאת לכפרים למכור מרכולתם ובין השאר — נעליים. צמצום בייצור גרם לפיטורי נערים שעבדו אצל יצרני המנעלים. עובדה זו נדונה בכמה מקורות בספרותם של חכמי מרוקו בני הדור ההוא, בקשר לשאלת ההתחייבות של האומנים בהעסקת הנערים.
כורכים: על כורכי ספרים מעור, מצויה עדות מצפרו.
נגרים: לֶנץ כותב על נגרים יהודים במרוקו. בעל ׳יחס־פאס׳ מציין, כי במקצוע זה עוסקים הן יהודים והן מוסלמים. גם בין יהודי צפרו היו נגרים שתיקנו והתקינו רהיטים, ונגרי־בניין לחלונות ודלתות וכן חרטי־עץ.
בנאים: על בנאים יהודים במרוקו כותב צֶ׳ניאֶר. בפאס ידוע עליהם על־פי תשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור, ו׳יחס פאס׳. במאה הכי כותב ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו, על ׳שמעון המתקן חנותו על־ידי פועלים גויים וישראלים, והניחו קורות ועפר ואבנים על גבי תקרת החנות׳.
ייצור סבון: לא מצאנו עדות בכתביהם של התיירים האירופים על ייצור סבון, אולם ממקורות יהודיים מפאס ומצפרו מן המאות הי״ח-י״ט ידוע כי יהודים עסקו בייצור בורית, אותה הכינו מפסולת של שמן. חלק מתוצרת הבורית שיוצרה על־ידי יהודים בצפרו ניתן כמס לשלטונות, שהועבר דרך מכנאס.
שעווה: שעווה הוכנה מפסולת של דבש. גם על ייצור שעווה בידי יהודים מצויים פרטים בפנקס בית־הדין בפאס משנת תס״ד (1704), ובספרות הרבנית. מלאכה זו, כמו אחרות שהתבצעו בחצר, עלולה היתה להפריע לשכנים, ולפיכך היתה להם זכות למנוע מהאומן לעסוק במלאכה הגורמת לרעש, או לאי־נעימויות אחרות. ואכן מדי פעם התעוררה בעיה זו. הדים לתופעה מצויים בספרות התשובות: ר׳ שלמה אבוטבול מצפרו (נפטר בשנת 1810) פוסק כי השכנים רשאים למנוע את יצרן השעווה לעבוד בחצר, אם הדבר גורם הפרעה לשכנים. על תהליך זיכוך השעווה מוסר ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1774).62
רוקחים, בשמים: רוהלפס כותב, כי הכספית נקנית על־ידי המאורים בערי־החוף בחנויות של האירופים. בערים הרחוקות מהחוף נמכרת הכספית על־ ידי יהודים היודעים כיצד להכין אותה. ייתכן שכוונתו לרוקחים או לבשמים שהיו מוכרים תרופות ותבלינים שונים. במקורותינו מוזכרים בשמים (עטארין) המוכרים ולא מייצרים אותם. אולם יש לשער שהיו מהם בעלי מירשמים להכנת סמים, תרופות וכיוצא בזה."
ייצור מזון: לפי ידיעות ממקורות יהודיים מהמאה הי״ח, וממקורות זרים משנות השלושים של המאה הי״ט, עסקו יהודים בהרי האטלאס ובסביבות הערים פאס, מכנאס, צפרו ודבדו בחקלאות על ענפיה השונים. סטאטפילד והאריס כותבים שזה המקום היחיד בעולם בו מצויים חקלאים יהודים. אפלטון כותב בשנות השבעים של המאה הי״ט בשם קפטן וורן, איש המשלחת הבריטית לחקירת ארץ־ישראל, כי יהודי מרוקו, הם החקלאים היחידים מבין היהודים, ובהיותם צאצאי היהודים בספרד, הם נושאים אתם מסורת ארוכה של בקיאות בשיטות השקיה ועיבוד חקלאי.
בספרות התשובות פרטים שונים על בעלי שדות תבואה, כרמים בהם ענבים, תאנים, זיתים ודקלים, ובעלי גינות ירק. היו ששכרו שדות מגויים, או עיבדום בשותפות עם נוכרים, ואחרים שעיבדו השדות בעצמם. מצויים יהודים שגידלו פרות וצאן. לעצירת שמן מזיתים היו שקנו את הזיתים בעודם על העץ. כך מספר ר׳ יעקב אבן צור על יהודי שקנה ׳יער של זיתים׳ לשם עצירתם ומכירתם. על ייצור יין ויי״ש מתאנים וצימוקים בשם ׳מאחיה׳, כותבים מקורות נוצריים רבים, ומהם המשבחים את טעמם וטיבם של המשקאות המיוצרים על ידי יהודי מרוקו. הנוצרים גילו עניין מיוחד בכך, שהרי המוסלמים לא דרכו ולא מכרו יין, והנוצרים נזקקו למשקאות חריפים שיוצרו ושווקו על־ידי יהודים. גם במקורות יהודיים מצויים פרטים על כך, למשל, בתשובתו של ר׳ יוסף בן יצחק וליד מתיטואן, על יהודי שדרך יין מענבי־הכרם שלו. על יצרני היין הוטל מס מיוחד להיתר הייצור, ומפקחים מונו לשם כך מטעם השלטונות.
טוחנים: יהודים מוזכרים על־ידי צ׳ניאר. כנראה שהכוונה שהם טחנו קמח. יהודים בעליהם של בתי־ריחיים לטחינה מוזכרים במקורות יהודיים. אולם ספק אם הם עצמם עבדו כטוחנים.
הקבוצה האחרונה של אומנים שנזכיר היא עובדי שירותים כמו ספנים המוזכרים על־ידי קונרינג בתיאורו את טנג׳יר בסוף שנות השבעים של המאה הי״ט. יהודים בפאס ובצפרו היו גם חמרים מובילי משאות מעיר לעיר. בעלי מלאכות אלה(שלא חייבו התמחות רבה) היו עשויים להחליף עיסוקם. כך מספר, למשל, ר׳ יעקב אבן צור, בשנת תק״א (1741) על יהודי שהיה חמר והפך למנגן נודד. מקורות זרים כותבים על נגנים יהודים במקומות שונים, ביניהם במוגאדור, ובסאפי בצוות יחד עם מאורים. מבין היהודים היו גם סבלים או ׳כתפים׳ בלשון המקורות, בייחוד בערי־החוף. מיקין כותב כי בין יהודי טנג׳יר רק מעטים עובדים בשירותים, חוץ מסבלים ועובדי נקיון ברחובות. מקצועות אחרים בעלי אופי שירותי שביניהם היו יהודים הם ספרים, קצבים, טבחים, אופים ועובדים בשירותים שונים למקומיים ולזרים.
לסיכום, הצבענו על המיגוון המקצועי של האוכלוסיה היהודית במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כאשר היהודים נוטלים חלק כמעט בכל אומנות. יש אף אומנויות שליהודים היתה שליטה חזקה בהן. ניתן לומר אפוא כי רוב יהודי מרוקו נהנו מיגיע־כפיהם והשתייכו לשכבה היצרנית.