ראשית השליחות במכה – עדות הקוראן על תחילת נבואתו של מוחמד

ראשית השליחות במכה

עדות הקוראן על תחילת נבואתו של מוחמד

נביאי ישראל נותנים עדות מפורטת על תחילת שליחותם. אנו קוראים בהושע (פרק א׳, ב): ״תחילת דבר ה׳ בהושע, ויאמר ה׳ אל הושע לך״. עמוס (פרק ז׳, טו) אומר: ״ויקחני ה׳ מאחרי הצאן ויאמר: לך״. הכל זוכרים את העדות של ישעיהו (פרק ר), ירמיהו (פרק א׳), יחזקאל (פרק א׳) והעדות של משה (שמות, פרק גי). גם מתקופה יותר מאוחרת — כגון על שאול מתרסוס, יש סיפור חוויה מסויימת, מה שאירע בדרך לדמשק. גם אצל קדושי האסלאם, המיסטיקאים של האסלאם, תמיד אנו קוראים על ה״תוּבָּה״ (מלה ארמית — תשובה) שלהם, הפותחת את הביוגראפיות הרוחניות שלהם. והנה, בין החוקרים יש דין ודברים אין קץ אם השאיר לנו מוחמד עדות כזאת. אין כל ספק שהשאיר, והשאיר עדות ברורה מאד, אלא שדרכו של מוחמד בכל מקום לדבר חציו בבהירות רבה וחציו במעורפל. העובדה שבקוראן הדברים מעורפלים יותר — סיבות לה: הנביאים הקדומים של —ישראל חיו בתקופה שחזון היה נפרץ, כלומר, שהנבואה היתה מעשה יום יום, והנביא צריך היה לענות — כשביקש שיאמינו לחזון השליחות — על השאלה: מתי נשלחת ? מתי התחלת ? ולהיפך, גם באופן סובייקטיבי ידע כל אחד שהנביא צריך לקבל דחיפה להתחלת השליחות. אך מוחמד חי בתקופה, שלא רק אנשי מכה ועובדי האלילים לא הבינו מהי נבואה, אלא שהדתות הרשמיות — היהדות והנצרות — התנגדו לאפשרות של נבואה בזמן ההוא. על כן, עצם הענין של הנבואה היה רופף בידו ומסתמא היה מוחמד צריך להיות מאוד זהיר. אף על פי כן נמצא בקוראן עדויות ברורות לראשית שליחותו.

ראשית, ברור שתחילת הנבואה היתה מאורע חד־פעמי. על כך יש עדות מפורשת בסורה 2, 185, כשמוחמד מדבר על קביעת חודש רמדאן, שהורד בו הקוראן להדרכת בני אדם. מה הקשר בין שליחות לבין חודש הצום? המוסלמים מספרים שמוחמד הנהיג בראשונה את יום הכיפור היהודי כיום צום ה״עאשורא״ (העשור). מד. היה ביום זה? לפי המסורת שלנו היה יום הכיפורים יום הורדת הלוחות השניים. אחרי שהלוחות הראשונים נשברו, ירד משה ביום הכיפורים ובידו לוחות שניים והביא בהם סליחה, כפרה ומחילה. על כן, גם קביעת חודש הצום על — מוחמד קשורה בחווית־בראשית זו של תחילת דבר אללה אליו. מאורע זה חל לדבריו בלילה — סורה 44, פסוק 2: ״הנה הורדתי אותו בליל מבורך״. לילה זה :מתואר בסורה 97: ״הנה הורדנו אותו בלילת אלקדר״, שאפשר לתארו כליל־ גזרה או ליל־גבורה. אולם יש לנו עדות ברורה יותר על חווית־בראשית זו, והיא ניתנת לנו בשתי סורות — בסורה 81 ובסורה 53. סורה 81, פסוק 15 עד הסוף:

(15) אכן נשבעתי בכוכבים הנסוגים

 הרצים הנאספים

ובלילה כאשר יפנה

ובשחר כאשד יפוח.

(19) הנה זהו דבר השליח הנכבד,

רב כוח אצל אדון הכסא נשוא הפנים

 נשמע שם ונאמן.

(22) ואין ריעכם משוגע,

כי אכן ראהו באופק ברור,

ואין הוא חוסך מאחרים את הנסתר.

כמעט בכל פסוק יש חילופי גירסאות. בדרך כלל חילופי גירסאות אלה אינם חשובים, אך כאן חילופי הגירסאות חשובים מאוד, כי בפסוק 22 יש קוראים ״דנין״ שפירושו: אין הוא (מוחמד) חוסך מאחרים את הנסתר, אין מוחמד מונע מאחרים את אשר נגלה לו. אך אם אנו קוראים ״ט׳נין פירושו: אין הוא חשוד על הנסתר. כלומר, שיאמר על הנסתר מה שלא נגלה לו.

. 25) אין זה דבר שטן ארור

 אנה תלכו ?

 אין זאת כי אם

 אזהרה .לבאי העולם

 למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה

(29) ולא תרצו אלא אם כן ירצה אללה רבון העולמים.

הפסוקים 15—18 הם שבועות, כדרך שמוחמד נוהג בתקופה זו לפתוח את דבריו. בדרך כלל אין רואים את הקשר בין השבועות לבין תוכן הנבואה. אולם נראה לי, שאין אנו רחוקים מן האמת אם אנו מניחים שהשבועות הללו בכוכבים הנסוגים הרצים והנאספים, כלומר: הכוכבים הנעלמים לפנות בוקר, והשבועה בלילה כאשר יפנה ובשחר כאשר יפוח — שהשבועות הללו יש להן זיקה וקשר לעצם הנבואה. כלומר: מציינים את הזמן, את השעה, שעת השחר המוקדמת ביותר, כשעדיין אור וחושך משמשים בערבוביה, שבה היה המחזה הזה.

ומהו המחזה? מפסוק 19 ואילך: ״זהו דבר השליח הנכבד״. שליח פירושו המלאך (השורש ״לאב״ פירושו ״ללכת״ בחבשית). איך מתואר המלאך ? רב כוח (השוו: ברכו את ה׳ מלאכיו גבורי כוח, תהילים ק״ג, כ). אין זה מקרה שמוחמד קורא למלאך אשר נגלה לו ״גיבור כוח״, ״אצל אדון הכסא נשוא הפנים״. כולנו זוכרים את הנבואה בישעיהו ר: ״יושב על כסא רם ונשא…״, ״ויעף אלי אחד מן השרפים״, או נבואת מיכיהו בן ימלה (מלכים א׳ פרק כ״ב, יט ואילך). הוא רואה את ה׳ וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו והשליח ההולך שם הוא הרוח.

אם כן, מופיע בדמדומי בוקר מלאך גיבור כוח, כפי שמתואר בספר תהילים, שהוא בעל השפעה אצל אדון הכסא, כי אדון הכסא הוא השולח את השליחים. באופק ברור, בשחר, ראה מוחמד את השליח הזה, ומוחמד מוסיף: מה שאני אומר — אין זה דבר ששם בפי איזה שטן ארור, אלא זוהי אזהרה לבאי עולם, למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה.

ברור עוד יותר סיפור החוויה המובא בסורה 53, סורת הכוכב (כך היא נקראת על שם הפסוק הראשון שלה). ואלה הם הדברים:

נשבעתי בכוכב כאשר יבוא

 לא טעה ריעכם ולא שגה

ואין הוא מדבר מתוך זדון

 אין זה אלא גילוי אשר נגלה,

אשר לימדהו החזק בכוח (שוב אותו ביטוי למלאך)

בעל גבורה והנה התיצב

והוא באופק העליון

אכן קרב וניגש

והיה כמטווחי קשת או קרוב מזה

וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה.

לא כיזב הלב את אשר ראה.

התריבו עמו על מה שהוא ראה ?

אין פה כמעט שום הבדל, אלא שהיה קרוב אליו כמטווחי קשת. לפי המסורת המוסלמית, המלאך שהופיע למוחמד היה גבריאל, שהרי גבריאל הוא המלאך הממונה על תפקיד זה כבר בספר דניאל (פרק טי, כא): ״והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב ויבך (לימד את דניאל).

נסכם איפוא: סורות אלו — 53 ו־81 — אינן הסודות הקדומות ביותר, אלא מביאות הן את זכר קבלת הדיבר הראשון כתשובה לטענות שמוחמד היה ״מג׳נון״, חיינו אחוז ג׳ן או שטן, או שבדה את דבריו מלבו, כלומר: היה נביא שקר.

את מי ראה ? מאחר שכתוב ״וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה״, היו מי שהיו סבורים — גם מוסלמים וגם חוקרים מודרניים — שהכוונה לאללה עצמו, שראה אותו בדמות אדם. אולם דומני, כי נעלה מכל ספק הוא, כשאנו משווים את שני הדיבורים פה ושם, שהכוונה היא לשליח, למלאך שמסר לו את דבר אלהים. ומוחמד עומד על כך שכל מה שהוא אומר כנבואה הרי היא באמת נבואה שהושמה בפיו.