פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

הנכבדים היהודים הוסיפו במכתבם שמפאת כבודו של הנציב הכללי נמנעו מלפרט את כל המקרים החמורים שבהם היו קרבן למעשיו של שארייר. הם התחננו לפני הנציב הכללי שיסייע להם בשם הצדק וללא משוא פנים, ושיגן עליהם ממעשי נקם חסרי רחמים שעלול הקפטן לעשות אם ייוודע לו שהגישו תלונה נגדו. על המכתב חתמו אהרון אבן חיים, שלום בן סימון, אברהם אסולין, יוסף סבאג, יאניה אילוז ויצחק שושן. הכתובת שנרשמה למתן תשובה, כנראה מטעמי ביטחון, היא: אצל שלום אילוז, קזבלנקה.

בשלב זה המליץ המפקח על המוסדות היהודיים לנציגי קהילת תינגיר להשאיר את המכתבים אצלו, והבטיח שיטפל בתלונתם בהקדם האפשרי ובאופן אובייקטיווי. ואכן ב־22 בספטמבר 1943 נשלחה מהנציבות הכללית ברבאט הוראה לקיים חקירה על התקרית בין מפקד הלשכה לענייני ילידים בתינגיר לבין הקהילה היהודית במקום. פרטי הפרשה הובאו כנראה לידיעתם של הקונסול הבריטי והקונסול האמריקני ברבאט, ומכל מקום ב־28 בספטמבר נשלחה מלשכת הנציב הכללי אל פיליפ בוניפס (Boniface), מנהל המשרד לעניינים פוליטיים במרוקו, בקשה לזרז את העברת המידע בפרשה זו. ב־4 באוקטובר שלח בוניפס העתק של הבקשה אל מפקד מחוז מראכש, והאיץ בו להשלים במהרה את כתיבת הדוח על תוצאות החקירה.

הערת המחבר – בוניפס ניהל למעשה את המדיניות הפוליטית של צרפת במרוקו בשני□ 1956-1944 (להוציא תקופת כהונתם של הנציבים הכלליים אריק לאבון(Labonne), מרס 1946 – מאי 1947, וז׳ילבר גראנדוואל (Grandval), יוני-אוגוסט 1955). הוא החל את שירותו במרוקו בשות 1924, תחילה כמתורגמן ואחר כך כמפקח אזרחי. במלחמת העולם השנייה היה אחד מאנשי המנהל הבודדים שהצטרפו למחתרת הצרפתית. עם נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו השתתף בניסיון נפל להדיח את נוגס, ואחר כך נמלט לתוניסיה. בשות 1944 מונה למנהל העניינים הפוליטיים במרוקו, והחזיק במשרה זו לאורך שנים, לא רק בשל סגולותינ כאיש מנהל, אלא גם בשל תכננות אחרות: היותו איש מזימות מוכשר, דבקות במטרה, יכולת לזהות את החולשות של כל אדם ולנצלו, אדישות לקרבוות של יזמותיו, בוז לשוויון. השימוש בכוח היה העיקרון היחיד שהנחה את צעדיו. בשובו למרוקו היה בוניפס משוכנע שנועד מלידה לפעול במרוקו בתור אדון ׳מעצם מוצאו הגזעי' (צרפתי לבן). הוא חלם להפוך את מרוקו ל׳צרפת חדשה, הן לטובת תושביה, והן למען גדולתה של צרפתי. הוא סבר כי על מרוקו להיות מעין אחות צעירה לאלגייריה, והעריך כי ניתן להשיג זאת על ידי ביטולו של הסכם פאס משנת 1912, שכונן את שלטון החסות הצרפתית במרוקו. ראו: זיוליין, עמי 192-191.

באותה עת, ב־27 בספטמבר, דיווח מפקד הלשכה לענייני ילידים באזור ורזאזאת, הקולונל ריבוי (Rivaud), למפקדו במראכש על תוצאות התחקיר שקיים מפקד בו־מאלן, גולים (Gaulis), בעניין תלונת יהודים מתינגיר. ריבו התחייב במסגרת סיורו באזור לבקר בכפר, כדי ללמוד על הפרשה מקרוב.

מדוח החקירה הראשון בפרשה עולה שב־22 בספטמבר שוחח גוליס תחילה בטלפון עם הקפטן מורו(Moreau), ממלא מקומו של שארייר, שיצא לחופשה, ולמחרת הגיע לכפר. מפאת כבודו של שארייר הוא לא רצה לקיים חקירה מעמיקה בהיעדרו, ולכן הסתפק בגביית עדויות ממורו ומהכליפה של טודרה. הוא ציין שעד לכתיבת הדוח לא הגישו לו היהודים כל תלונה, וכי מעולם לא פנה אליו שום יהודי מתינגיר, לא בעת ביקוריו כמפקח בתינגיר ולא במשרדו בבו־מאלן. משום כך כנראה כתב: ׳אינני יודע אם יהודי תינגיר לא יציגו תלונות נוספות שלא הובאו לידיעתי׳.

בעקבות שיחותיו עם שני האישים, הגיע גוליס לממצאים הבאים:

• ארבעה עשר מנכבדי הקהילה היהודית בתינגיר נסעו באופן פרטי לפני כשמונה ימים לפגישה במראכש. בראשם היה מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים בתינגיר. הם נסעו כדי לבקש את עזרתן של הקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט, ואולי גם במראכש. הם החליטו להתלונן על הקפטן שארייר ופנו בעניין זה גם לעורכת דין יהודייה בקזבלנקה בשם הלן קאזס־בן־עטר, והיא ביקשה מהם מקדמה של 50,000 פרנקים.
• על פי התלונה של היהודים סירב הקפטן שארייר לקבל את נכבדי הקהילה ותבע שהיהודים ילבשו את הלבוש המסורתי שלהם, ג׳לביה שחורה. ביום המפקד לגביית המס הכפרי הופיע מאיר אלחדד בג׳לביה לבנה, ושארייר הורה למחזנים להכתים את בגדו בדיו ולהטיל אותו למים מלוכלכים.
• ליהודים בתינגיר בעיות נוספות שלא הועלו על ידם: הם נדרשו לשלם למתורגמן סי אחמד בן חסן סכום של 500-200 פרנקים כדי לקבל תעודת מסע.

הערת המחבר – 47 הכפר היה באזור צבאי ולכן צריכים היו היהודים, כמו כל תושבי הכפרים באזור, לקבל תעודת מסע כדי לצאת מהכפר ולנוע באזור. סכום הכסף היה כנראה גבוה ומנע מיהודים שלא היו בעלי אמצעים לצאת מהכפר. גוליס לא גבה עדות מהמתורגמן, מאחר שגם הוא יצא, ב־21 בספסמבר, לחופשה בת שלושה שבועות.

נוסף על כך החרימו ליהודים מצרכי מזון. הממונה על הספקת המזון בתינגיר, מולאי אחמד בן דריס מסעודי, ערך ביזמתו חיפוש אצל היהודים והחרים מהם מצרכים מסוימים. הקפטן שארייר החרים מסוחר יהודי שני שקי אלום (אבן מלח). המשרתים של שארייר ומורו חרגו מסמכותם ומעלו באמון שניתן בהם פעמים רבות והחרימו מיהודים, עבור מפקדיהם או לעצמם, את נתחי הבשר המשובחים. לעתים אף תבעו מהיהודים עד 500 פרנקים כדי שלא ידווחו למפקד האזור על השחיטה המחתרתית.

החרמת מצרכים מסוחרים יהודים בתינגיר לא הייתה חריגה. מצרכים מוקצבים שהוסתרו על ידיהם הוחרמו כבר בתקופת הקפטן דיל(Deal), שקדם לשארייר. גוליס הדגיש שפעולה זו הובאה לידיעתו באחד מביקוריו בתינגיר, והוא ראה במו עיניו את המצרכים שהוחרמו: סוכר, נרות, גפרורים, שמיכות צמר, מוצרים של הילידים, שמן מאכל ותמרים. מפקד בו־מאלן התיר למכור את מרבית הסחורות בשוק במחיר הרשמי, והכספים הועברו לסוחרים שמהם הוחרמו המצרכים. השמן והתמרים עוקלו כקנס וחולקו לחיילי ׳גום׳, למֻחזנים, לעובדים, לחיילים בחופשה וכו'. מספר יהודים נעצרו לתקופה קצרה בעוון סחר בשוק השחור. התנהגותם של היהודים בתינגיר במהלך המלחמה הייתה לדעת גוליס מבישה. כל עניינם היה להפיק מהמצב רווח מרבי לתועלתם האישית, ולכן חובה לטפל בהם בחומרה יתרה, כדי למנוע מהם לנצל באופן ציני את האוכלוסייה הענייה בטודרה.

• פנייתם של היהודים לסמכויות המנהליות הגבוהות, שלא על פי ההייררכייה, בקשת התמיכה מהקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט ושכירת שירותיה של עורכת דין – כל אלה מלמדות באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהתלונה הוגשה מסיבות פוליטיות.
• התלונה לדעת גוליס חסרת חשיבות. אולם מאחר שהמוסלמים בטודרה עקבו בתשומת לב רבה אחרי השתלשלות האירועים, שכן רבים מהם ידעו זה זמן רב על המזימה היהודית ואף הזהירו בנדון את הכליפה, הוא המליץ לנקוט נגד היהודים יד קשה ללא עכבות. הוא חשש שהיהודים פורקי העול ישפיעו לרעה על אוכלוסיית הילידים בטודרה.