דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר–אשר

התחדשות ומסורת

ו. אבל נזדמנו גם פרשיות הכרוכות בציבור שלם, שעומד בפני מציאות משתנה ובפני שינויי העתים שדרשו תגובה ממקור ישראל מצד חכמי ההלכה. ראויות לכאן שתי דוגמות שנתחבט בהן רבי יוסף משאש באמצע המאה העשרים: לשאלתו של הרב שלמה בן־שושן איש קזבלנקה משנת תשי״ד(1954); בדבר אשתו, שהיתה מכסה את ראשה בהיותם במחוז וג׳דא, ואולם בבואם לקזבלנקה התנתה האשה את בואה לשם בהסרת כיסוי הראש, והדבר גרם צער לבעל; אבל הוא נכנע וקיבל את דעתה. מכל־מקום הוא פנה בשאלה לר״י משאש, לראות אם יש צידוק הלכתי למה שעשתה האשה. רבי יוסף הבין שאין זו בעייתה של אשה אחת, אלא נוגעת בכלל הנשים בשל הנסיבות המשתנות בחברה ובהוויה ההיסטורית; וכך הוא כותב:

דע בני כי אסור גילוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה מחזקה, וכן בכל ערי המערב עד בוא הצרפתים. ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר זה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלהים… [אבל] ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים. ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי ראש… ואני בלכתי בס״ד לשרת בקדש בעי״ת תלמסאן [שבאלג׳יריה] זה כשלשים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים גם הזקנות… ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר כמאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר. ובגשתי לחפש בדברי הפוסקים אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואיסור על איסור…

ועוד הוא אומר שם:

והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באיסור… עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות, וכל שכן שאין להן בכיסוי הראש שום נוול, ואדרבה גילוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן ובגילוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה… אם כן נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר.

תשמענה אוזנינו את אשר פיו מדבר: ״נעקר האיסור מעיקרו ונעשה היתר.״

ז. חיבורו של רבי יוסף משאש אל החיים ניכר בפרשה אחרת בת הזמן ההוא – סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים של המאה העשרים – כשהתחילו בני מלאח מכנאס שבין החומות לעבור לגור בעיר החדשה שאינה מוקפת חומה, והתעוררה שאלת הטלטול וההוצאה לרשות הרבים בשבת.

לפני שנים אחדות הגיע לידי תצלום של מכתב, ובו פסק הלכה מנומק, המשתרע על פני עשרים ואחד עמודים מפורטים מעשה ידיו של רבי יוסף משאש שעוד לא ראה אור. באותן שנים פרץ ויכוח קשה בין רבי רפאל ברוך טולדאנו, אב בית הדין של מכנאס, לרבי יוסף משאש חברו לבית הדין. דעתו של רבי יוסף משאש מובעת במכתב הזה המופנה אל רבי רפאל טולדאנו.

והרי כמה מדברי הפתיחה לאיגרת:

למאן דיתיב בתווני לבי… כקש״ת כמוהר״ר ר״ב טולדאנו… מכתב יד קדשו האיר על עבר פני, בו אדוני שאל, כי שמע שאני מורה להתיר ההוצאה בלי ערוב, אם אמת אודיעהו מהם הסמוכות וכו' וכו'.

תשובה: לאו הוראה מוחלטת אלא לימוד זכות, ואפשר שממני ומכבודו הרם, ומאחרים מכת המלמדים זכות על ישראל תצא הוראה מוחלטת. וטרם כל צריך לסדר מיני ההוצאה המצויים אצל בני העיר, כאשר ראיתי ושמעתי, להוציא מלב הפתאים החושבים שהדבר קל לבני העיר ליזהר בו.

רבי יוסף הולך ופורט בעשרים ואחד סעיפים את כל סוגי ההוצאה שבני מכנאס מורגלים בהם: הוצאת טליתות, סידורים וחומשים; הרבה בני אדם יש להם משקפיים כפולים, לקריאה ולשמש, והם רגילים להוציא את שני הזוגות; אנשים רבים מוציאים ממחטות ומטפחות לקינוח הזיעה ולניקוי המשקפיים; המעשנים בימות החול לוקחים אתם ביום השבת קופסאות ממתקים כתחליף; יש אף נוהגים להוציא מפתחות; ויש אנשים הנוטלים עמם את ארנקיהם וכספם ממש; כן נוהגים להוציא קומקומים של תה וסירים מלאים מזון; הרבה מוציאים עגלות של תינוקות; הנשים נוהגות להוציא את פחי הזבל; כמו כן הן נוהגות להוציא ולהביא מתנות לנשים יולדות; מקובל בימות החום להביא מן המקררים שבחנויות לימונדא ובירה ושאר משקים קרים. ויש שם עוד הרבה פרטים כיוצא באלה.

היסטוריון הרוצה לראות את פני השבת בקהילת מכנאס בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים מצוי עמו כאן תיעוד ענף ונרחב. דבר ברור הוא שסוגיית ההוצאה פרוצה היתה, וכך חותם שם רבי יוסף משאש את תיאורו בפנייה לעמיתו ר״ב טולדאנו:

הראית לדעת פרק יציאות השבת הנמצאים בעיר, אשר עלו בזכרוני מאשר אני רואה ושומע ויודע. לבד הנעלמים [ממני], ובערים אחרים ודאי שימצא עוד מזה, את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו. ואפשר דלא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם שכל הקהלות נכשלות בהוצאה; מי שאינו נכשל בזה נכשל בזה, זולת אחדים ונער יכתבם – אחוז למאה או לאלף, שאין להם רגילות ושייכות עם הדברים שזכרנו, וקל עליהם ליזהר הם שעומדים על המשמר. וגם אני העני, אף שרגיל בהרבה דברים… וזולת האי קומץ של ברכה כל הקהל לאלפיו ורבבותיו כלם מכניסים ומוציאים כל הדברים אשר למעלה נאמרים. ועוד כיוצא בהם…

ובסוף הוא מציג שאלה:

ומה נאמר עליהם, האם כולם חייבים? חלילה חלילה! אם כן נשיח בשפתותנו, יגרס בחצץ שנינו האלהי הקדוש רבי שמעון בן לקיש זיע״א. הוא מכוון שם לסיפור של רבי אבהו וריש לקיש שהלכו אל קיסרין; ובשעה שהחל רבי אבהו מקטרג על בני העיר, נטל רשב״ל חול ונתנו בפיו של רבי אבהו והוכיח אותו: ״אין הקב״ה רוצה במי שאומר רילטורייא על ישראל״.

מן העניין הזה עובר רבי יוסף לדון בשאלת ההוצאה בשבת וגדרי רשות הרבים שלנו, אם היא דאורייתא או שדין כרמלית לה. אבל אין זה העיקר.

לענייננו ראוי להדגשה הביטוי המבריח את שני הסיפורים: שאלת כיסוי הראש של נשים נשואות ושאלת ההוצאות בשבת. בשניהם מקדים רבי יוסף לדבריו את המילים: ״רוצה אני ללמד זכות״ או ״לימוד זכות״. עד שהוא עוטה את גלימת הפוסק, הוא לובש תחילה את גלימת המנהיג המחובר אל קהלו ורואה את המציאות בעיניים מפוכחות, וזו מציאות הדורשת לימוד זכות. ובכך נתמצה כל העניין. האם דברי תורה הם רק שורת הדין וגזרותיו, או שמא יש לדבר אל הציבור ועל הציבור בלשון אחר. אם מאמצים נקודת מוצא כזאת, נפתחים בתוך ההלכה פתחים לראיית הדברים באור אחר. לא שבירת כלים יש כאן, אלא חיפוש אחרי פתרונות מתוך התורה ומתוך ההלכה לראיית המצבים המשתנים. ואולי לא מיותר להעיר כאן על עוולה שנעשתה כלפי בעל אוצר המכתבים. מי שחזר והוציא לפני כשנה ומחצה במהדורת צילום את האוצר ספח לו הקדמה משלו. ניכר בו במו״ל שפניו אל ציבור קליינטים מסוים, ולפיכך הוא מציג בהקדמתו את רבי יוסף כאיש של בדיעבד, שפעל באווירה של קהילות מתפרקות. ואולם מי שדרכו דרך של לכתחילה, לא ילך במסלול שסלל רבי יוסף משאש. השיקול המסחרי מעוות את העובדות ואת התמונה האמתית. המו״ל הנ״ל לא הבין, כשם שגם אחרים אינם מבינים, כי קו ישיר נמתח מן רבי רפאל בירדוגו אל רבי יוסף משאש – זה וגם זה צופים במציאות ומחברים בינה ובין ההלכה. ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר