זעקת רבני מרוקו על אובדן ספרים וכתבי יד של חז"ל- יוסף תדגי

 

ר׳ יוסף בן נאיים, שכאב את ההזנחה והזלזול האלה, תיאר את המצב בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳, ותחת הכותרת ׳קול קורא׳ כתב כדברים האלה:%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

והביטו וראו בספרי כתב יד הראשונים חמדות גנוזות מימי קדם, אוצרות החמדה, והמה ספוני טמוני חול עפרות, וכלואים וגנוזים, ושטף הזמן גרפו, והעש האכזר והרקבון חגרו שארית כחם לבלות מחמדי עין, היו לאין, ואין חזונם נפרץ, והדרת שיבה חופפת עליהם, וחשך משחור תארם, ונעלטו באדרת האופל, וחכמתם נשארה צפונה בחוביהם, ומכוסה בערפל עבה ומסגרת סביב, וילדי חכמתם בסתר אהלם, ולא נראית החוצה, וכמעט נשכח ואבד זכרם מעל פני הארץ, ברוב ימי התחבאם בין הכלים, ונדעך אור חכמתם ונחבא ברגבי עפר בין קנה וביצה, ועלימו אבד כלח בערימות הנשיה, ובבתי כלאים אסורים, ולהאיר לעמם היו נעצרים, יופים חדל וערכם הוא דל, חשך סתרם וערפל חתולתם, ואין מאור ושמש להאיר את הלילה ולהראות אור בהיר הוא בשחקים תחת שמי ה׳, וחן ערכם סף בשוכנם תחת רקובים, מאור העולם הם נרדפים, רגע רגע אכל עש מכל מעדני מחשבותם, וממגד תנובתם, ויהיו כמסוס נוסס במקום תחנותם, ותחד כבודם יקד כיקוד אש, ותורתם מונחת בקרן זוית, ולא מצאה מי שירצה ויטול, ועליהם עין רואי לא זרחה, ולא בחנום עפעפים, ומחכים תמיד לתחיה ואינמו, ויחפרוהו ממטמונים, ולא נמצא מי שיחיה אותם, ומה יועיל יקרת שמי אפרסמון, גנוז בגנזי המטמון, אם אין ריחו נודף לבעלי ההמון, ומה יועילו אבנים יקרות אם קרנם התעולל בעפר בארץ תלאובות ארץ ציה ושממה אין עובר למצוא אותם.

בהמשך הדברים מזמין ר׳ יוסף את הקוראים לחפש אחר כתבי־יד אבודים,לשמרם ואף להעלותם על מכבש הדפוס.

לכן אחי וריעי התעוררו התעוררו העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה, ואשר בחושך הגלו, ואשר בבתי כלאים התירו מאסרם והוציאו אותם לחירות ולרוחה, וממצולות הנשיה דלו ספרים, והבקיעו קרני אור המפיקים נוגה על דרכי חכמות שונות, והסירו המסכה הנסוכה על פני דרכיהם הנשגבים, וקבצו הנדודים והשיבום בתנובות כפים אל נוה הקדש, ותחת הנעצוץ העלו ברוש, ותחת הסרפד העלו הדס, והושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם למאור נוגה אור תורה. ועל זה אמר החכם מאד תגעל נפשי לכל אנשי מעל במכרם נפשם על צרורות כספיהם. וירבו קניינים ונטעי נעמנים, ויבנו בנינים בארץ לא להם, וישמחו יום מותם בניהם ובנותם, ולבדוק אוצרותם, מריקים שקיהם, וכל מיני מעגל יהיה מות מגל, וישתו גל צרורות כספיהם. לכן אחי נא אנכי מבקש חפשו בחורין ובסדקין אחר ספרי כתבי יד, ואספו אותם מכל זוית ופנה מאוצרות הספרים ומבעלי בתים לראות בזריחת שמש ולהעלותם על מכבש הדפוס, ותועלת רב יצמח מזה לכל דורש ומבקש את דבר ה', שקדו בחפץ ועוז להמפעל היקר והנכבד הזה, ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות, והשתדלו עד שידכם מגעת, להרים ולהצמיח קרן התורה והחכמה, ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור העולם ולא יכוסה שמם בחשך, ומזה תגדל תועלת שיהנו רבים מזיו חכמתם, וירוו צמאון נפש השוקקה לשתות מבאר חפרוה שרים ולהפיץ תורתם בשער בת רבים. ואחרי בלותם תהיה להם עדנה, כי אז העטלפים אשר לא יכלו הבט באור המאיר לא יתפארו, כי המה בחשך הנם מהלכם, ומקום החכמה מצאו במששם אחריה כעורים באפילה, כי עתה בושת ילבשו בראותם מה ידעו המה ולא ידעו חכמי המערב נ״ן. ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלי ימצאו להם אזנים קשובות בכל עברים, וזכות המחברים תגן בעדכם אלף המגן, ובשכר זאת אלהינו מרחם לקבץ נפוצות מארבע כנפות הארץ ובא לציון גואל אכי״ר.

גורם אחר שהביא להידרדרותם ואובדנם של כתבי־היד היה התנאים הפיסיים הקשים והצפיפות ששררו בבתי היהודים. בגלל חוסר במקום היו הספרים נערמים זה על־גבי זה בלי סדר, וכך היו חשופים לפגעי מזג האוויר ושימשו טרף קל לעכברים, עש ושאר מזיקים. בהקדמה לספר ׳נשמת חיים׳ לר׳

חיים משאש, מתאר ר׳ יוסף משאש ממכנאס, במליצה, בחריזה ובחוש הומור מיוחד, את ה׳פרעות׳ שנעשו בספרים:

…על זה אמר אחד לחברים, כי העכברים אשר בביתו דרים, יודעים כל ״הארבעה טורים״, כי אכלו לו כל דפיהם גם לוחותיהם, ותורתם בתוך מעיהם, ועוד מחריב אחד גדול בהם באכותו, וקטן מאד בכמותו. הולך על גחוניו. עשה שמות בעולם בשניו. כמו כילפות וכשיל. הוא ע״ש כסי״ל. אשר אלפי ספרים וחפצים הדק. לאבק דק, ועוד באותו הצור היתה מכה מצויה. דלף טורת בהבית והעליה. כי כל התקרות. היו עשויות מקורות. זו מזו רחוקות. ועליהם לוחות דקות. ויש חלף הלוחות קנים מניחות. ועליהם מעזיבות עבות. מטפר וצרורות מעורבות. ועליהם דבוקה. מסיד וחול וקליפה דקה. ועת יורד הגשם בתגבורת הקליפה נשברת. והמים חולפים. והבתים דולפים. ולפי שהיו להם הספרים והבריכות. על לוחות ערוכות. נעוצות בכותלים. לכן הגשמים היו עליהם נופלים ולהציל כבודם מדלף, לבל יהיה עליהם זולף ולמרתף היו אותם מורידים. וגם היו נאבדים. מקור המרתף ולחותו, מי יעמוד לפני קרתו.

ובהסכמתו לספר ׳מנחת העומר׳ לר׳ עמור אביטבול, מתאר ר׳ שאול אבן דנאן את הגורל המר שהיה מנת חלקם של כתבי־יד רבים:

רבים מהם [מכתבי חכמי מרוקו] יצא אור תורתם בדרך נס ויאיר בכל העולם היהודי כולו, ורבים מהם ספרי קודשם וכתביהם שפוני טמוני חול לעפרות נשיה היה גורלם, יש עדן וחלפו וכמעט נשכח כל זכר למו. ויש אשר באורח פלא נצולו מכליין חרוץ. אך לא זכו לעלות על מכבש הדפוס מאפס כח כסף למוצא. ויש אשר למרבית השתדלותם התדירית בתורה שבכתב ידיהם גליוני ספריהם אשר היו לומדים בם נמצאו עליהם חידושי תורתם, וישארו אלה העוללות ויהיו לפלטה…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930