מבצע מוראל-מקורות שונים

מהרגע שהגענו להחלטה חיכינו קרוב לשלושה שבועות לאישור של נ.ב.א. שמועמדותנו למשימה אושרה באופן רשמי. נותרו לנו כמעט שבועיים לפנות את הדירה ולאכסן את רכושנו שבלוזאן. טסתי ללונדון, הודעתי לאחי על ההחלטה, טיפלתי בכמה עניינים דחופים (בינואר 1960 נבחרתי לחבר המנהלים של החברה של אבי), וערכתי את הסידורים הדרושים לבואה של ג׳יזל עם דיאנה והאומנת שלה אל בית הוריה. בשובי ללוזאן עוד באותו שבוע, הוחלט שאצא לקזבלנקה דרך פאריס, שם אפגוש את ״איש הקשר״ שלי, וג׳יזל תטוס ישירות ללונדון עם דיאנה, ותצטרף אלי במרוקו כעבור שבועיים.

לא ביקשתי שכר, אך הוצעה הקצבה שהיה בה כדי כיסוי הוצאות המחיה והמלון, כמו גם הוצאות הנסיעה וניהול המשרד.

פרופ׳ בלוף נתבקש להשיג עבורי מכתבי המלצה רשמיים ממוסדות שווייצריים. הוא לקח אותי לברן והציג אותי בפני שלושה או ארבעה פקידים בעמדות מפתח, כשליח החדש של O.S.S.E.A.N  (להלן אוסאן), שתפקידו לדאוג לכך שילדי מרוקו יגיעו אל Home de la Forêt  (״הבית שביער״), אשר במורג׳ין(Morgins), קאנטון ואלה(Valais), לשם הבראה או ריפוי בהרים.

את תוצאות הקשרים הללו ומכתבי ההמלצה שקיבלתי, וערכם לא יסולא בפז, ניתן לסכם כדלקמן:

1. מכתב מ-8 במארס 1961 ממר רנה שטיינר (René Steiner), המזכיר הכללי של הצלב האדום השווייצרי (מחלקת ילדים) למר ריינהארד, (,(A.E. Reinhard הנציג הראשי של הצלב האדום במרוקו, שייצג את התאחדות חברות הצלב האדום לענייני הפליטים מאלג׳יר, קורבנות המלחמה בין צרפת ואלג׳יר.
2. מכתב מ־2 במארס 1961 מד״ר טרומס ( Tromp), נשיא הוועדה לאשפוז זרים בשווייץ.
3. מר מאידר (Maeder) ממשרד המשפטים ומטה המשטרה הבטיח שישלח מכתבים לשגריר השווייצרי ברבאט ולקונסול השווייצרי בקזבלנקה, בהם יאפשר מתן ויזות בעלות תוקף של עד שלושה חודשים לכל ילד מרוקני בעל דרכון תקף, שיצא לשווייץ כאורח ה״אוסאן״.

ארגון  O.S.Eנוסד ברוסיה בשנת 1912; הוא היה מוסמך ליד או״ם במסגרת הפדרציה של ארגונים בלתי ממשלתיים בגינווה, וזכה להערכה מצד השלטונות הפדראליים בשווייץ על יעילותו, במיוחד בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר יותר מ-1000 ילדים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית מצאו מקלט במוסדות הארגון בשווייץ. פרופי ג׳אק בלוך היה מוכר היטב למנהל מחלקת הילדים של הצלב האדום בשווייץ ולארגונים השווייצריים האחרים. בעבר היה פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת פטרוגראד (היום לנינגראד), לפני מהפכת 1917, ומו״ל של קלאסיקונים רוסיים בברלין (1939-1924). כמפקח הכללי של מוסדות הארגון בצרפת, יחד עם אשתו, השתתפו באופן פעיל בהצלת אלפי ילדים בצרפת הכבושה, עד שנאלצו בעצמם לחפש מקלט בשווייץ בספטמבר 1942. לעומת זאת, נמנעה הכניסה מאחותו, מומחית לספרות סלאבית, על ידי שוטר חרוץ במיוחד, למרות שהיה בידה מכתב המלצה מפרופסור ידוע שהזמין אותה להרצות באוניברסיטת באזל. המלצה זו וויזה חוקית היו על שמה האמיתי, בעוד שהיא ניסתה להימלט תחת שם בדוי. היא לא הורשתה אפילו להתקשר לאותו פרופסור.

עשרות אלפים כמוה נדחו מסיבה זו או אחרת, ונשלחו הישר לידיהם של הנאצים בידי שוטרים שמילאו את תפקידם. רובם כנראה לא היו מודעים לכך – ממש כממונים עליהם בממשלת שווייץ, שניסחו את חוקי המקלט – שכל אחד ואחד מהיהודים שכניסתם נאסרה נידון בכך למחנה השמדה.

פרוס׳ בלוך ואשתו היו בין כ־28,000 יהודים בני המזל, גברים נשים וטף, שהורשו להיכנס לשווייץ בזמן המלחמה – מתוך המספר הכללי של 285,000 פליטים. לא היה זמן בו מספר הפליטים עלה על 10,000, ומתוכם היוו היהודים עד 10%.

עשרים שנה אחר־כך, בגיל 69, היו הקשרים שלו עם הרשויות בברן מצוינים ותמיד לטובת העניין. כחבר נספח ב״סיוע השווייצי לזרים״,״ היה ארגון .O.S.E בעמדה טובה, דבר שאיפשר לו להציע את תרומתו למבצע ההתרמה הלאומי של 1961, ולד״ר פישר נמסר על משימתי (כיון שלא שהה בברן בזמן ביקורנו שם), אולם לא נמסרו לו מטרותיה האמיתיות.

O.S.S.E.A.N. – Oeuvre Suisse de Secours aux Enfants de l'Afrique du Nord *

מפעל שווייצרי לעזרה לילדי צפון אפריקה.