מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912) מיכאל אביטבול
מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912)
מיכאל אביטבול
המעמד המשפטי וארגון הקהילה
בתקופה הקולוניאלית היה מעמדם החוקי של היהודים שווה לזה של שכניהם המוסלמים, אולם היהודים שיתפו פעולה עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי, והשתדלו לאמץ את התרבות הצרפתית ואת שפתה. רבים מהם קיוו לזכות באזרחות צרפתית, בדומה לאחיהם באלג׳יריה, שקיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870, ולחלק מיהודי תוניסיה, שקיבלו אזרחות החל משנת 1911. צרפת סירבה בתוקף לשנות את מעמדם האזרחי של יהודי מרוקו, למרות לחצי ארגונים יהודיים. בין היתר עשתה כך מתוך התחשבות במשטר החסות (פרוטקטורט), אשר מנע ממנה לחולל שינויים מדיניים קיצוניים במרוקו. אין ספק שהסולטאן היה מקבל בעין לא יפה את אובדן השליטה המשפטית על חלק מנתיניו. לשיקולים אלה נוסף רצונו של המרשל ליוטה, הנציב העליון של צרפת במרוקו, לשלב את הקהילות היהודיות במסגרת הארגון הכללי של הממלכה. במסגרת תכניותיו אלה הוא לא יכול היה להתיר התבדלות יהודית, אפילו אם היה בכך כדי להפר את עקרון האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, כמקובל בארצות האסלאם.
דהיר משנת 1918, שדן בארגון הקהילה היהודית, הותיר בידי ועדי הקהילות רק את ניהול נכסי הקהילה והדאגה לנזקקים. בגלל הסתייגותם של השלטונות הצרפתיים מהנהגה ביו־קהילתית הם הקימו בכל עיר ועד קהילה, שחבריו נבחרו באישורם. הם העדיפו למנות פקיד, ״המפקח על המוסדות היהודיים״, אשר עסק בתיאום בין פעולות הוועדים השונים ובביקורת תקציבית.
רק בשנת 1947 הסכימו השלטונות הצרפתיים לכינונה של הנהגה קהילתית כלל־ארצית, ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו״, אשר שכנה ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות. מוסד מרכזי יהודי אחד בלבד נשא חן בעיני הרשויות הצרפתיות: בתי הדין הרבניים. מכאן המהירות שבה הסכימו הרשויות להקים בית דין רבני עליון – המוסד היהודי היחיד אשר חלש על כלל יהודי הממלכה, ואשר היה מוסמך לדון בערעורים של בתי הדין הרבניים המחוזיים והעירוניים שהוקמו על פי צו שפורסם בשנת 1918.
השינויים הדמוגרפיים
מבין התמורות החשובות אשר חוללה התקופה הקולוניאלית יש לציין בראש ובראשונה את הגידול הדמוגרפי. הקהילה היהודית, אשר מנתה בתחילת המאה העשרים 100,000 נפש, מנתה 230,000 נפש בשנת 1947. היה זה גידול יוצא דופן לכל הדעות: 230 אחוז בתוך חמישים שנה. לאחר 1947, עם ראשית תנועת העלייה לישראל, החל לרדת שיעור האוכלוסייה היהודית במרוקו בקביעות. האוכלוסייה מנתה מעט פחות מ־200,000 ב־1951, 160,000 ב־1960, 80,000 ב־1964, 60,000 ב־1967 ו-35,000 ב־1971
בתקופה הקולוניאלית מנו היהודים לא יותר מ־3.5 אחוזים באוכלוסייה, אולם כשישים אחוז מתוכם התגוררו בשש ערים: קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס, טנג׳יר ורבאט, כ־25 אחוז התגוררו בעשרים ערים בינוניות, וכעשרה אחוזים בלבד בסביבה כפרית.
התפתחותה של הקהילה היהודית בקזבלנקה הייתה יוצאת דופן. האוכלוסייה היהודית בעיר, אשר מנתה 7,000 יהודים ב־1911, הגיעה ל־20,000 ב־1931, לקרוב ל־40,000 ב־1936, ל־65,000 ב־1947 ול־80,000 ב־1951. על נקלה נוכל לשער את תוצאותיו של גידול כה מהיר: בשלהי שנות השלושים היו כרבע מהאוכלוסייה היהודית של העיר עניים. מאפיין נוסף של החברה היהודית היה שכמעט מחציתה התגוררה בשנות הארבעים מחוץ למלאח. תופעה זו, אשר נבלמה במהלך מלחמת העולם השנייה, התעצמה בשנים שלאחריה. האמידים והצעירים היו הראשונים אשר עזבו את השכונות היהודיות אל העיר החדשה. תחילה הם השתקעו באזורי הביניים, לא הרחק מהמלאח, שבו נשארו ההורים המבוגרים ומרכזי הפולחן הדתי, ולא קרוב מדי לעיר החדשה, שבה התגוררו האירופים ומשפחות אנשי המינהל, אשר לא התלהבו מבואם של התושבים החדשים. חלק קטן החליט לחיות במדינה, השכונה המוסלמית. אולם במקרים רבים, כמו בפאס, הם הורחקו מאזור זה בידי השלטונות הצרפתיים, בנימוקים דתיים מפוקפקים.
יש לציין בהקשר זה את מכנאס כמקרה יוצא דופן. האוכלוסייה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאח חדש, מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. בזכות יזמה זו טיפחה הקהילה היהודית חיים יהודיים ערים בתקופה הקולוניאלית.
הפעילות הכלכלית
במישור הכלכלי גרמה ההתיישבות הצרפתית במרוקו, כמו במקומות אחרים באפריקה, לשינויים עמוקים במדינה, אשר הלמו את האינטרסים של צרפת ושל המתיישבים הצרפתים, אך לא את אלה של האוכלוסייה המקומית. מכאן הפערים העצומים שניכרו בקרב המגזרים השונים של האוכלוסייה בחבלי הארץ השונים, ובין היהודים לבין עצמם. כך נוצר מצב שבו חלקים מיהדות מרוקו לא חשו בתמורות שצרפת הביאה עמה, בגלל ריחוקם ממוקדי הפעילות הקולוניאלית.
עם זאת, משכה אליה מרוקו משקיעים רבים אשר ריכזו את פעילותם בתחומים מוגדרים ובכמה ערים, דוגמת קזבלנקה. אוכלוסייתה מנתה כ־50,000 נפש ב־268,000,1912 נפש ב־1936, ומיליון נפש בעת קבלת העצמאות ב־1956.
במקביל לעלייתן של הערים החדשות, ירד מעמדן של הערים המסורתיות. קזבלנקה, ובמידה פחותה ממנה רבאט, תפסו את מקומן של פאס, מראכש ומכנאס. הן היו למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים של יהדות מרוקו בתקופה הקולוניאלית. במרוקו, כמו באלג׳יריה ובתוניסיה, היו בימים הראשונים של הכיבוש הקולוניאלי תהליכי התרוששות של המגזרים המסורתיים. גרמו לכך התחרות הכלכלית עם המתיישבים הצרפתים, הצפת השוק המקומי במוצרים מיובאים, ההאחדה של מערכות השקילה והמדידה, פיתוח מערכת הכבישים, פתיחת המרכולים הראשונים ופתיחת בנקים. כל סממני הפעילות המודרנית האלה החלישו את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודים, שחדלו לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לבין העולם שמחוץ למרוקו. כתוצאה מכך ירד שיעור המתפרנסים ממסחר, שהיה העיסוק העיקרי של יהודי מרוקו: מ־41 אחוז ב־1931 לפחות מ־25 אחוז ב־1951 בערים ולארבעים אחוז באזורים הכפרים. מספר היהודים שעסקו במלאכות לא נשתנה (בין 45 לחמישים אחוז), אולם מספרם של היהודים שבחרו במקצועות טכניים אשר נדרשה להם הכשרה מודרנית, כגון מכונאים וחשמלאים, הלך וגדל. בשל הפיגור בהשכלה הגבוהה, היה שיעורם של בעלי המקצועות החופשיים קטן(בקושי 2.5 אחוזים ב־1951, לעומת תשעה אחוזים באלג׳יריה ובתוניסיה החל מאמצע שנות הארבעים).