יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

הציונים האירופים היו חלק מהמורשת הקולוניאלית לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופים. בעוד המרכיב האירופי תרם להסתייגות מהיהודים ה'ילידים',. המרכיב הציוני תרם להתקרבות בין מי שנתפסו כבניה של אותה אומה וכמועמדים המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון 19 פוטנציאלים להצטרפות לאותה תנועה לאומית. המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון היחס הקולוניאלי ליהודי אסיה ואפריקה מתוך הרטוריקה השוויונית של האתוס הלאומי. מבחינה זו, יחסם של יהודים אירופים לא-ציונים (חרדים, בונדיסטים) ליהודי ארצות האסלאם היה מסויג הרבה יותר.

הערת המחבר : לשם המחשה נביא שתי דוגמאות. ארתור רופין אמר כי 'יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית שהם עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ' (מצוטט אצל מרגלית שילה, 'טובת העם או טובת הארץ', קתדרה, חוב' 46] 1987 ,[עמ' 112 .(שנים רבות מאוחר יותר אמר בן- גוריון: 'במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי'. דוד בן-גוריון, 'נצח ישראל', שנתון הממשלה, תשי"ד, עמ' יז. עד כאן הערת המחבר.

תפיסות עולם אלה, הלאומיות והקולוניאליזם, הביאו לשתי מגמות סותרות כלפי יהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל. מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מהם. קבוצות יהודיות שונות בארצות האסלאם ובארץ ישראל זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות – הספרדים שהיו רוב מניינה ובניינה של יהדות ארץ ישראל עד שלהי המאה התשע-עשרה, יהודי תימן, ויהודי עיראק.

הלאומיות והלך הרוח המשלב הפכו את ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם להלך רוח בלתי תקין מבחינה השיח הלאומי; הלך רוח שאולי רבים הסכימו עמו אך חששו לבטא אותו בפומבי.  היחס המסתייג בא לידי ביטוי בהתנשאות ובתחושת מרחק ובלט  בעיקר בתכתובות פנימיות שלא זכו לפומבי. במדיניות בפועל (כמו השקעת מאמצים בהעלאת יהודי ארצות האסלאם) בלט היחס המשלב. עיתון הארץ היה אחד הקולות הבודדים שהעז לתת פומבי להלך הרוח המסתייג שכאמור, בשל האתוס הלאומי, היה לא-תקין מבחינה פוליטית.

• בניין מול הצלה: צורכי ההווה מול האידאולוגיה

המתח שבין היחס המשלב ליחס המסתייג לא היה הסוגיה היחידה שעמדה ברקעה של עליית יהודי ארצות האסלאם בשנות החמישים. הדיון על עלייה המונית או עלייה הקרין גם  הוא על מדיניות העלייה בשנות החמישים.  סלקטיבית, דיון שהתקיים בתנועה הציונית בצורה זו או אחרת מראשיתה, גם בדיון זה נקט הארץ עמדה חד משמעית.

העמדה שהעדיפה עלייה סלקטיבית התבססה לעתים קרובות על ראיית ייעודה של התנועה הציונית כבנייה של חברת מופת בארץ ישראל, או כבנייה הדרגתית של תשתית כלכלית והעדפת ייעוד זה על פני מטרה אחרת של התנועה הציונית – הצלת יהודים מרדיפות. התומכים בעלייה סלקטיבית טענו שכושר הקליטה הכלכלי של מתיישבים חדשים בארץ ישראל מוגבל, ושלבנייתה של חברה חדשה דרושים הראויים והמתאימים ביותר לכך. לעומת עמדה זו היו גישות שביכרו עלייה המונית, אם בשל העדפתם את משימת הצלתם של היהודים, ואם בשל גישתם שרק עלייה המונית תיצור רוב יהודי ותביא לשינוי דמוגרפי משמעותי אשר יוכל להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

הערת המחבר : בשנות החמישים, לאחר הקמת המדינה – שהייתה משאת נפשם של מרבית יהודי ארץ ישראל במשך שנים רבות – נוסף על הדילמה שבין בניין והצלה המתח שבין השקעת משאבים בהבאתם ובקליטתם של עולים חדשים לבין הצורך במשאבים אלה עבור התושבים הוותיקים. היה זה מתח בין האידאולוגיה שביכרה עלייה לבין צורכי ההווה. גם הרצון שלא לגרום עינוי וסבל לעולים בשנות הקליטה הראשונות וגם החשש מהתמוטטות מערך הקליטה בהעדר משאבים נחוצים, הביאו להעדפה של עלייה אטית ומאורגנת

כך, למשל, חשב מקס נורדאו ב- 1921 .הוא גרס שהתנועה הציונית צריכה להביא לארץ ישראל מיליון יהודים, על אף שלא היה בכוחה לקלוט כמות כזו. ראו, חלמיש, עלייה סלקטיבית עמוד .189-187     

עם כינונו של המנדט הבריטי ויישומה של מדיניות עלייה ציונית, ננקטה גישה של עלייה סלקטיבית. בגישה זו צידדו אנשי תנועות הפועלים, ששאפו לכונן בארץ חברת מופת, והממסד הציוני שהיה אחראי כלפי הבריטים לקליטתם של מהגרים יהודים  בארץ . העלייה הרביעית, שעליית בעלי ההון מקרבה לא נשלטה על ידי התנועה  הציונית, הייתה עלייה המונית בהיקפה ובהרכבה האנושי. אולם המשבר שהתחולל בעקבותיה כעבור שנתיים בלבד, חיזק את ההכרה שרק עלייה מבוקרת ונשלטת תוכל להביא לבנייתו ההדרגתית של הבית הלאומי. על אף העובדה שהתנועה הציונית שלטה בעלייה רק באופן חלקי, ההעדפה של עלייה הסלקטיבית בתקופת המנדט נבעה לא רק מההגבלות הבריטיות (שהחלו להיות משמעותיות רק מאמצע שנות השלושים), אלא במידה רבה הייתה זו הכרעה אסטרטגית, כלכלית וחברתית של התנועה הציונית.

כחלק מתפיסת עולם זו, ולאור העובדה שמצוקתם של יהודי מזרח אירופה הייתה גדולה, כמו גם בהשפעת המורשת הקולוניאלית שהוזכרה לעיל, יהודי ארצות האסלאם, למעט קבוצות בודדות, לא היו חלק מתכניות העלייה של התנועה הציונית. אלה נועדו בעיקרן ליהודי מזרח אירופה ומרכזה.