ממלחמת העולם השנייה עד קבלת העצמאות(1956-1939)-מיכאל אביטבול
ממלחמת העולם השנייה עד קבלת העצמאות(1956-1939)
מלחמת העולם השנייה ציינה תפנית מכרעת בתולדות יהודי מרוקו. יהודים התמודדו עם צעדים אנטי־יהודיים נוקשים (חוקי וישי) אשר הטיל עליהם משטר וישי. נאמנו המושבע של המרשל פטן, הנציב העליון נוגס, אכף אותם במרוקו. מה הייתה עמדתו של מחמד החמישי בשנים הללו? כשליטה של מדינה הנתונה תחת משטר חסות הוא לא נהנה מחופש פעולה רב, שכן רוב הסמכויות היו נתונות בידי הנציב העליון הצרפתי. לפיכך הוא חתם על גזירות אנטי־יהודיות, כפי שחתם על הדהיר הברברי ב־1930. עם זאת, במישור האישי הוא הפגין בהזדמנויות רבות את אהדתו ליהודים. כך הוא ציין בפני נכבדים יהודים שביקרו אצלו ב־1942, כי לא יאונה להם כל רע וכי יחסו אליהם זהה ליחסו לכל בני ארצו. לאחר פלישת ארצות הברית בנובמבר 1942 הכריז הסולטאן בפומבי על אהדתו ליהודים. באותם ימים הפכו ריכוזי אוכלוסייה יהודית במקומות רבים במדינה – מקזבלנקה עד ארפוד, רבאט, פאס, מכנאס, בני מלאל ועוד – למטרה להתקפות ולעלבונות מסוגים שונים מצד האוכלוסייה המוסלמית, ביזמתם ובעידודם של נציגי הרשויות הצרפתיות.
הסולטאן הפגין את אהדתו ליהודים בהזדמנויות נוספות. בנובמבר 1944 הוא פנה למשלחת יהודית במילים אלה:
הרי נתינים אתם לי, לא פחות מן המוסלמים, ולפיכך חסותי ואהבתי נתונה לכם. האמינו לי שאצלי תמיד תמצאו את העזרה שתידרש לכם. המוסלמים הינם ותמיד היו אחיכם וידידיכם. שאלו את פי זקניכם ותלמדו שסבי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד אמת ליהודים, ופעמים רבות הפגין דאגה כנה לגורלם. אבותיכם הכירו אותו בצביונו זה ואהבו אותו בלב שלם. יכול אני להבטיחכם שאני מצדי כוונתי לנהוג בכם ובאחיכם לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה.
אסרף, עמי 226-225.
כפי שניתן היה לצפות, הלם המלחמה וחוקי וישי האנטי־יהודיים הורגשו בעצמה בקרב הצעירים היהודים. הם התאכזבו מההתבוללות הצרפתית, אשר הרחיקה אותם מקהילתם ומהחברה המוסלמית גם יחד, ובניגוד לעבר הם נמשכו כעת לאידאל הציוני או לקומוניזם. הציונות חידשה את פעילותה במרוקו בשנת 1943, תחילה במסגרת הפדרציה הציונית של צרפת, ולאחר מכן במסגרת ארגון עצמאי – הפדרציה הציונית של מרוקו. הפדרציה קיימה את הוועידה האזורית הראשונה שלה בשנת 1946, ואת הוועידה השנייה שנה לאחר מכן, במועדון הבוגרים של בתי הספר של כי״ח בקזבלנקה.
אשר למפלגה הקומוניסטית, היא שוקמה ב־1943 בידי עורך הדין היהודי לאון סולטאן. התנועה מנתה ב־1948 כ־6,000 חברים, מתוכם 500 יהודים. בדומה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית לא דגלו הקומוניסטים במרוקו בשלב זה בעצמאות, והאמינו בהמשך קיומו של משטר החסות הצרפתי.
עם סיום מלחמת העולם השנייה חשו יהודי מרוקו כי פרק בתולדותיהם הגיע לקצו. שעת ההכרעות הגורליות התקרבה. בינתיים, אלה אשר לא ראו את עתידם מחוץ לגבולות מרוקו גילו לפתע את זהותם הלאומית. כמו ״בנים אבודים״, כפי שכתב קרלוס דה נסרי בחיבורו
הם חזרו בהמוניהם לנאמנות הטבעית, נאמנות למולדת ולאדמה המזינה. הם בחרו בעצמאות בדיעבד. הם עמדו במבחן. זו הייתה דרכם לבטא את הפטריוטיות המרוקאית. האם הייתה זו פטריוטיות נסיבתית? אופורטוניסטית? או פרגמטית? זו הייתה למעשה יותר הכרה במציאות.
דה נסרי, עמי 55.
פרנסיסקו פרנקו (1975-1892)
איש צבא ומדינאי ספרדי,- רודן ספרד מ־1939. בשנת 1910 סיים בית ספר לקצינים. השתתף בקרבות נגד מורדי הריף במרוקו הספרדית (1925) לצדם של הצרפתים. במאי 1935 נתמנה לרמטכ״ל. ביוני 1936 הכריז על מרידה צבאית ויצא למרוקו לעמוד בראש המרד. ניצח במלחמת האזרחים (1939-1936) גם הודות לסיוע שקיבל מגרמניה ומאיטליה. לאחר ניצחונו היה פרנקו ראש המדינה, מפקד הצבא וראש הממשלה. בשנת 1945 הפכה ספרד למלוכה. בשנת 1954 נבחר חואן קרלוס כיורשו שיומלך לאחר מותו.
חוקי וישי האנטי־יהודיים
חוקים שפרסמה ממשלת צרפת בראשותו של המרשל פטן החל מאוקטובר 1941, ואשר מקום מושבה היה בעיר וישי. חוקים אלה שללו מהיהודים את אזרחותם הצרפתית, הגבילו את עיסוקיהם הכלכליים ואת חלקם במערכת החינוך הצרפתית(נומרוס קלאוזוס). החוקים יושמו במרוקו באופן חלקי בלבד מפני שרוב היהודים היו נתיני המלך ולא אזרחים צרפתיים. יש הזוקפים את היישום החלקי של החוקים להתנגדותו של המלך מחמד החמישי לפגיעה ביהודים, שהוא נחשב למגינם.
הדהיר הברברי
צו מלכותי מן ה־16 במאי 1930, שהתיר לברברים להשתמש בערכאות מסורתיות קדם־מוסלמיות, ובכך ביטל את אופיו המוסלמי של המשפט הברברי המסורתי. הצו פורסם לאחר שהצרפתים השפיעו על הסולטאן לפרסמו בנצלם את חוסר ניסיונו הפוליטי. בעקבות התגובה הנזעמת של אנשי הדת והתנגדות הברברים הוחלט באפריל 1931 על ביטולו.