היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

במיוחד פנו המוסלמים ליהודים בעת בצורת, מתוך אמונה שרק היהודים יכולים להצילם מבצורת. לאחר שהיו מתפללים ומקיימים את כל המנהגים הקשורים בבקשת גשמים,  היו מבקשים ואפילו דורשים מהיהודים שיפנו לקדושיהם ויתפללו לגשם.  במקרה של סכסוך בין יהודי למוסלמי היו הצדדים פונים לקדוש היהודי שישמש כשופט והיו נשבעים ליד קבר הקדוש: מוסלמי ביקש מיהודי, שסירב לשלם לו בעד עזים שקנה ממנו שילכו להישבע ליד קברו של מול תימחדארת. בלילה הופיע הקדוש ליהודי בחלום וציווה עליו להחזיר לערבי את הכסף ולהתנצל לפניו, והזהיר אותו שלא יישבע על קברו סתם: מוסלמי שהסתכסך עם יהודי בענייני חוב, קבע להיפגש איתו ולהישבע ליד מולאי מאתיל. הערבי הגיע לחדר של הקדוש ראשון וראה שם נחש והבין שהקדוש מגן על היהודי ולא מעוניין שהוא יישבע. הוא חזר בו והציע ליהודי פשרה בלי שיישבע.  גם בסכסוכים בין שני ערבים פנו לפעמים לקדוש היהודי ונשבעו ליד קברו:  בתארגלי נשבעו הערבים ב״באיו״, זהו ר׳ מכלוף בז־יוסף אביחצירא,  ובתאביה היו שמים את היד על קברו של מול תימחדארת ונשבעים.

היה נהוג לפנות לקדוש גם בעודו בחיים במקרה של סכסוך, והחלטותיו התקבלו ללא היסום על־ידי הצדדים, גם מתוך כבוד וגם מתוך פחד מקללתו. מפורסמים במיוחד במישור זה היו ר׳ יהודה בן־עטר ור׳ רפאל אנקאווה. שניהם שימשו שופטים בעניינים של יהודים שלקחו כסף מערבים וסירבו להחזיר את חובם. הערבים פנו לחכם היהודי לאחר שכל הערכאות — הפחה, הקאדי ואף המלך — פסקו נגדם. לאחר שמיעת הצדדים פסקו החכמים הדגולים לטובת הערבים וציוו על היהודים להחזיר לערבים את כספם.

הניסים שחוללו הקדושים היהודים עוררו אצל המוסלמים יחס של כבוד כלפיהם, והקשרים עם היהודים במתן שירותים להמונים שבאו להשתתף בהילולות הגדולות, חיזקו עוד יותר רגשות חיוביים אלה. מוסלמים שעברו ליד קבר של קדוש יהודי סרו בהרבה מקרים אליו, נישקו את הקבר והמשיכו בדרכם.

ביטויים רבים מאפיינים את יחס הכבוד וההערצה לו זוכים קדושים יהודים מצד מוסלמים: לאחר שמצא את השפחה האבודה בזכות ר׳ חנניה הכהן, אמר הקאדי שאין כמו האלוהים של היהודים: על מול תימחדארת אמרו מוסלמים שהוא קדוש אמיתי ובירכו את היהודים שאלוהים יגמול להם באושר, בשם אלוהים ובשמו היקר של הקדוש: מוסלמי אמר על ר׳ סלימאן אדיין שהוא בעל ברכה_; לאחר שר׳ רפאל אנקאווה שפט לטובתו ולא הסכים לקבל את התשלום שהציע לו, הכריז מוסלמי שר׳ רפאל הוא שליחו של ה׳ והיה נשבע ש״אין אלוהים זולת אללאה ואדוננו רפאל הוא שליחו״; מוסלמים היו מברכים יהודים בדרך אל ר׳ ישראל כהן שאלוהים יעזור להם.

היו מוסלמים שסיגלו לעצמם אורח חיים קרוב לזה של היהודים. אמנם מחקרנו לא העלה מקרים של גיור מוסלמים, והיהודים לא היו מעוניינים בכך, אבל מסורות אחדות מספרות על מוסלמים שהחלו להתנהג כיהודים, ובעיקר הפסיקו לאכול מזון טרף, בעקבות נס שחולל קדוש יהודי. כך עשה השומר הערבי שהיה שומע בלילה קולות של אנשים הקוראים תהילים בבית־הקברות בסאלי, שם קבורים ר׳ חיים בן־עטר, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ דוד בן־שאפת ור׳ רפאל ביבס: מוסלמי שמול תימחדארת נענה לבקשתו בא למחרת להודות לקדוש ולהדליק נרות ליד קברו.

מוסלמים בעלי מעמד ובעלי תפקידים שנוכחו בזכותו של קדוש יהודי מסוים או שנס קרה להם בזכות אותו קדוש, היו מטים חסד מיוחד ליהודים ותורמים תרומות לקדוש, הן בדרך של בניית כביש או שיפור המקום והן בדרך של תרומות קבועות ביום ההילולה, כגון חיטה, שמן ובהמות לשחיטה. המושל המוסלמי של האיזור בו קבור ר׳ דוד ומשה נהג לשלוח להילולה של הקדוש ארבעה כבשים. הגדיל לעשות בעניין זה הפחה של מראכש, אל גלאוי, שהיה מבקר לפעמים בקברי קדושים, כמו ר׳ חנניה הכהן ומולאי איגגי, ושולח תרומות לקדושים.

מספר קדושים זכו להכרה והערצה מצד העם והמושלים המוסלמים עוד בחייהם.  מספרים שהמלך עבד ארחמאן, שנגדו פרץ מרד בשנת תק״ץ (1830), בא לפני הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, שהיה חי במכנאס, וביקש את ברכתו. ראה ר׳ יוסף משאש, אוצר המכתבים, כרך ג׳, מכתב מס׳ אלף תרכ״ד.על ר׳ חיים בוחבוט מסופר שהיו מכבדים אותו ואפילו הקאדי היה קם לכבודו. קשרים מיוחדים עם השלטונות המוסלמים היו לר׳ פנחס הכהן ולר׳ רפאל אנקאווה. ר׳ פנחס הכהן הציל מספר פעמים את הפחה של מראכש, אל גלאוי, מנסיונות התנקשות בחייו: כך הזהיר אותו לא לשתות קפה או חלב שבהם שמה השפחה רעל, לא לאכול אוכל שהורעל על־ידי כמה מעובדיו, לא ללכת להתפלל ביום שישי מסוים במסגד הכותובייא, שם זממו אנשי מלך מרוקו, שאיתם היה הפחה מסוכסך, להורגו, וכו׳.'ניסים אלה הקנו לר׳ פנחס הכהן מעמד מיוחד וכאשר היה מגיע לארמונו של הפחה, עמדו השומרים דום, כאילו בא המלך לארמון. הפחה היה יוצא בעצמו כדי לקבל את פניו, דורש בשלומו ונושק לו את הראש והידיים. לר׳ פנחס היה בארמון שטיח צהוב בשם ״אלקצא״, שעליו יושבים, והפחה בעצמו היה מושיט לו את השטיח כדי שיישב עליו. כאשר נכח בפעם הראשונה בזכותו של ר׳ פנחס, ביקשו הפחה שיבוא לגור במראכש ונתן לו במתנה את ביתו של ערבי עשיר כדי שיגור בו. כאשר נפטר ר׳ פנחס, שהה הפחה בצרפת וחזר במיוחד כדי להשתתף בהלוייתו. הוא גם ארגן ושילם הסעה ברכבת ובאוטובוסים לרבבות שבאו למראכש להשתתף בהלוייה.

ר׳ רפאל אנקאווה רכש את אמונם של המוסלמים באמצעות הניסים שחולל עוד בחייו והמשפטים שבהם פסק לטובת מוסלמים, לאחר שאלה הפסידו בערכאות המוסלמיות. הוא היה יושב עם המוסלמים ומתווכח איתם על דת. בהלוייתו ב־1935 בסאלי השתתפו אלפים רבים, וביניהם נכבדים צרפתיים, חיילים, מוסלמים, ובתוכם נציגו האישי של מלך מרוקו, וכן יהודים מסודרים לפי ערי מגוריהם.             

        לר׳ רפאל אנקאווה היו יחסים מיוחדים גם עם השלטונות הצרפתיים, ומסופר שהיה אפילו יועץ לבית המשפט הגבוה הצרפתי.

        כל המעשים האלה קרו לא מכבר, שכן ר׳ פנחס נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. ראה סיפורים מס׳ 2.493 ו־3.493. הזהרותיו של ר׳ פנחס לפחה באו כתוצאה מכשרון הנבואה שלו או מחלום עם סבו ר׳ דוד בן־ברוך או עם ר׳ חנניה הכהן.