יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

לכל הגורמים האלה יש להוסיף, כמובן, את הקמתה של מדינת־ישראל. קיומה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי־המוסלמי בהכרח הסעיר את הכל, ציונים כאנטי־ציונים דתיים כאפיקורסים, לאומנים מארוקאים כקומוניסטים.

הנה כי כן מעט מעט התגבשה אצל יהודי מארוקו תפיסה חדשה של העולם – שנצטרפו בה יסודות שונים ומשונים – בה בשעה שהארץ נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. בהשפעתה של ראיית־עולם זו – ולא בהשפעת נסיתם מן העבר – עתידים היו לכלכל את צעדיהם מעתה והלאה. כאן נעוץ ההסבר להרבה והרבה צדדים תמוהים בעברם הקרוב, ולא הפחות שבהם הוא הקלות שבה עמסו את צקלונם על שכם לאחר שמשך למעלה מאלפיים שנה הוכיחו סבלנות ואורך רוח אין קץ…

פרדוקס מוזר הוא שדווקא בשעה שהצטמצם הקיבוץ היהודי במארוקו כדי ביטוי פשוט ביותר עתידה היתה הממלכה לבחור במילוי תפקיד ממדרגה ראשונה על לוח־השחמט של המזרח התיכון. אכן, הן לרגל צעדי ההכנה שקדמו לביקורו של סאדאת בישראל ב־1977 והן בעת פתיחתן של השיחות הרשמיות הראשונות בין ישראלים לפלשתינאים, תרמו הממלכה השריפית והמלך תרומה בולטת ביותר ליצירת אווירה של שלום בין יהודים למוסלמים בדרומו של הים התיכון. ראשית התפרצותה של מארוקו לזירת המזרח התיכון חלה סמוך לאחר מלחמת יום־הכיפורים – 1973 – וליתר דיוק למחרת ועידת־הפסגה הערבית ברבאט שבה הוכרז כי אש״ף הוא הנציג היחיד של העם הפלשתינאי. לאחר מכן באה פרשת סהרה (1975), שבעקבותיה נעשו יהודי מארוקו לוחמים פעילים לעניינה של מארוקו אצל הקהילה היהודית אדירת־הכוח של ארצות־הברית. בעניין רב גילו שלטונות מארוקו ארגונים עולמיים שונים שהוקמו על־ידי יהודים יוצאי הממלכה השריפית, שלעתים קרובות נעשו אנשי־קשר ליד שדולות חשובות בארצות־הברית כמו גם באירופה. הארגון החדש שנתקרא ״זהות ודו שיח״, שהוקם ב־1976 בפאריז על־ידי קבוצת אנשי־רוח יהודים מיוצאי מארוקו, חבר מטבע הדברים לתנועה הלאומית המארוקאית בפיתוחה של פעילות יהודית־ערבית ספונטנית.

מאז 1966 עבר רובר אסרף למגזר הפרטי ויחד עם הנסיך מאולי עלי ועם דוד עמאר פעל בחברות שונות, שב־1980 התאגדו בקבוצת n.a.0. הוא היה מראשי המייסדים של תנועת ״זהות ודו שיח״, יחד עם אנדרה אזולאי, לצדם של רנה אוחנה, גבריאל־אקסל שושן, רנה קוריאת, יוסף אפללו ואנדרה אילה. תנועה זו, המבקשת ״לחרוג מגדר פעילות בעלת אופי חברתי ודתי בלבד״, העמידה לעצמה ייעוד מדיני: לתרום לכינונו של שלום יהודי־ערבי בכלל, ולסייע במיוחד לכינון קשרים חדשים בין מארוקו ליהודים ממוצא מארוקאי:

״הקשרים האלה״, כך אנו קוראים באחד המסמכים הרשמיים הראשונים של ״זהות ודו שיח״, ״חייבים להביא בחשבון את האפשרות, תוך כדי שמירתה והבלטתה של זהותנו היהודית והסולידריות הפעילה שלנו עם ישראל, לקיים יחסים ודו־שיח רצוף וחדור־אמונה עם מארוקו ועם המארוקאים המוסלמים״.

ב־8ד19 ארגן ״זהות ודו שיח״ סימפוזיון בינלאומי, שלראשונה השתתפו בו חוקרים ישראלים ומוסלמים, זה בצד זה, שבעקבותיו שאבו רובר אסרף וחבריו עידוד עד כדי כך שיכלו לתרום לניצני הנרמול ביחסים בין ישראל למארוקו, וזאת בהכשירם את הקרקע לבואם של אישים ישראלים ממוצא מארוקאי לרבאט. שעת־הכושר זומנה להם במאי 1984, כאשר ביוזמתם של דוד עמאר, רובר אסרף וסרז׳ בירדוגו, הוזמנו נבחרים ישראלים ממוצא מארוקאי להשתתף בוועידה של מועצת הקהילות היהודיות במארוקו, שנערכה ברוב פאר והדר בבירת הממלכה. בנאום הפתיחה שלו נתן דוד עמאר את הטון להמשך הדיונים: ״רוצים אנו להראות לעולם כולו״, אמר האיש, ״באיזו מידה זיקתנו ונאמנותנו למארוקו אמיתיות ואינן פוגמות במאומה בסולידריות שלנו עם יהודי העולם ובקשרינו עם אחינו מישראל״.

פרט המעיד כמאה עדים על הלך הרוח של ראשי הממלכה ביחס למפגן הזה, שמפתיע היה מכל הבחינות: יורש־העצר סידי מוחמד, ועימו שרי הממשלה השריפית כולם כאחד, ישבו ראש במושב־הנעילה. כעבור חודשים אחדים הוקם במונטריאול באוקטובר 1985 האיגוד העולמי של יהודי מארוקו, שרובר אסרף היה מארגנו ואחרי־כן שימש מזכירו הכללי. תנועה זו שימשה אחרי־כן זרז לקירוב־הלבבות בין מארוקו, הארגונים היהודיים העולמיים ומדינת־ישראל.

חנוכתה של כיכר על שם מוחמד החמישי בעיר־החוף הישראלית אשקלון, בספטמבר 1986, היתה מן היוזמות הראשונות של חברי האיגוד הישראלים. קדם לכך, בכמה שבועות, ביולי אותה שנה, המפגש המפורסם באיפראן בין חסן השני לשמעון פרס, שבהכנתו השתתפו רפי אדרי ורובר אסרף. יוזם הפגישה הזאת היה המלך חסן השני עצמו, ואילו המימוש הוטל על אחמד רדא גדירה. אותה פגישה, גם אם לא הניבה תוצאות מוחשיות ומיידיות, הרי בכל־זאת סילקה סופית את ״האופי השדי״ מן המפגשים בין מדינאים ערבים וישראלים.

כמי שממלא תפקיד ממדרגה ראשונה בחיי המשק המארוקאי כמנכ״ל של O.N.A וכמי שעוקב מקרוב מאוד אחר התפתחות היחסים בין ישראלים לערבים ובין ישראל למארוקו, סבור רובר אסרף כי חובתו הראשונה במעלה היא ״חובת זיכרון״ הן ביחס לקורות הקיבוץ היהודי שלו והן ביחס לקורותיה של מארוקו העלאווית. בהקשר כפול זה פנה ב־1993, בחברתו של סרז׳ בירדוגו, אל המלך חסן השני כדי שירשה להעביר לישראל את עצמותיהם של 22 טבועי הספינה אגוז שנקברו באל־חוציימה. פחות משנתיים לאחר־מכן הוא הצטרף למייסדיו של אגף המוקדש לזכרו של מוחמד החמישי בבית־הספר על שם הרמב״ם במונטריאול.

ב־1995 הקים את המרכז הבינלאומי לחקר יהודי מארוקו (C.R.J.M ), שמשרדיו שוכנים ברבאט, פאריז וירושלים. וב־1996 נתן את שמו לקתדרה לתולדות מארוקו ויהודי מארוקו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובכך זיווג תחת חופה אחת את שני הנושאים אשר להם הקדיש עצמו בלהט רגש ובעוזז החלטה זה כארבעים שנה ואשר להם הקדיש את הספר המוגש לנו בזה.

לפנינו עבודת־מחקר המיוסדת על תיעוד מפורט ביותר, סינתיזה בהירה וצלולה, וערוכה על־פי מיטב כללי המקצוע. חיבורו של רובר אסרף הוא גם, ואולי בראש וראשונה, עדות של הכרת־טובה. הכרת־טובה לעם, לארץ ולמלך. בסיכומו של דבר, הכרת־טובה לאיזה עבר שעודו נחווה בהווה.

ינואר 1997 מישל אביטבול

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר