האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר

גיל הנישואין לבנים

הרושם המתקבל מספרות ההלכה הוא שטווח גילאי הנישואין ביהדות מרוקו עד למאה העשרים תאם את מה שהאנתרופולוגים מכנים ״הטיפוס הים־תיכוני״. אחד ממאפייניו היה גיל נישואין נמוך של נשים לעומת גיל נישואין גבוה של גברים —ההפרש ביניהם היה משש עד שמונה שנים. הגיל הממוצע לנישואין של הגברים במרוקו היה משש־עשרה עד שמונה־עשרה, ואולם מוזכרים גם נישואי קטנים בני אחת־עשרה על־ידי הוריהם. במאה הי״ח דן היעב״ץ בראובן שקידש לבנו הקטן את בתו הקטנה של שמעון, וכשגדלו לא נתרצו להזדווג זה לזה. ובמאה הי״ט נדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא מקרה דומה: ״ראובן יש לו בן כבן תשע או עשר שנים ושמעון יש לו בת כבת שש או בת שבע, ונתן ראובן קידושין לשמעון ואמר לו בתך מקודשת לבני, וקיבלם שמעון״. ונשאלת השאלה, האם יש לחשוש לקידושין אלו, ופסקו שאין לחשוש להם. ובשני המקרים נראה שהקידושין לא הגיעו לכלל נישואין. ואולם בתאפילאלת מוזכר קיומו של מנהג להשיא קטנים בברכת אירוסין ובשבע ברכות, כפי שמתאר ר׳ שלום אביחצירא:

האבות משיאין נשים לבניהם הקטנים בני י״א וי״ב שנים על־ידי חופה וקידושין בברכות אירוסין ונישואין ושטר כתובה ונדוניא וכו'. ואם אחר כך היו עומדים על פרק הגירושין אפילו עודן קטנים היו מתפשרין על הכתובה והיו מגרשין בגט כריתות. עד לבסוף שעמדו מערערים על מנהג זה של קידושי ונישואי קטן אפילו על־ידי אביו, ועל־ידי אותו הערעור היה המנהג הולך ומתמעט עד שנתבטל לגמרי.

הערת המחבר : אם כי היו מקרים חריגים שבהם בנות סירבו בתוקף לשידוך המוצע, ראה: ויאמר יצחק, אבה״ע, סימן קטו, וראה גם: שם, סימן קכה. לקראת סוף המאה הי״ט חל שינוי בצפון מרוקו בעיר טאנג׳יר ובסביבותיה, והבנות החלו להשמיע את דעתן על השידוך המוצע.

היו אפוא זוגות שהספיקו להתגרש בגט ובפירעון כתובה טרם הגיעם לבגרות, כלומר, הגישה כלפי נישואי קטן היתה כאל נישואי מבוגרים, אף שההלכה שוללת נישואי קטן ורואה בקידושיו זנות. מכל מקום, נראה שזו מסורת קדומה המבוססת על מנהגי ארץ־ישראל, וידוע שיהדות תאפילאלת שימרה בקרבה מסורות קדומות. ואולם נראה כי כשהתעוררו בעיות הלכתיות בקידושי קטן, כגון עיגון וכיוצא בזה, גם הם נסמכו על ההלכה שקידושי קטן אינם קידושין, כדי לצאת מן הסבך שנוצר. בתאפילאלת היתה גם תופעה של נישואי שניים או שלושה בנים יחד כדי לחסוך בהוצאות החתונה. נישואי ילדים קטנים לא היו מוצלחים, ובחלק ניכר מהם היו באים לידי גירושין עם התבגרם.

נישואי הבוסר במרוקו התקיימו עד לעשורים הראשונים של המאה העשרים, גם בערים המרכזיות ובהן פאס ומכנאס. הרבנים ומנהלי בתי־ספר של כי״ח נלחמו בתופעה זו, אך כנראה ללא הצלחה מרובה.

הערת המחבר : ראה: תעלומות לב, ח״ד, סימן יא, פנייתו לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב של טאנג׳יר, לפעול לביטול נישואי קטנות, ותשובתו: אוצר המכתבים, ח״ב, סימן תתקצד, בעניין המנהג שבמכנאס להשיא בנות כבנות עשר: מליץ טוב, סימן עא, עמי קכ, א, ושם דיון בילדה קטנה שהתחתנה כבת תשע והתגרשה בעודה קטנה, כבת אחת־עשרה: ויאסוף שלמה, אבה״ע, סימן יט, בעניין אדם שקידש לבנו ילדה בת חמש. יש בידי פנייה בכתב מחכמי מכנאס בעשורים הראשונים של המאה העשרים לשלטונות הפרוטקטוראט לאסור נישואי קטנות שגילן פחות מגיל שתים־עשרה