תולדות יהודי אל-מגרב – יוסף ג'ורג' הררי

ה ק ד מ ה

דמותה של יהדות המגרב, היא דמות לאומית נאה, מסורתית ושרשית. יהדות המגרב מעולם לא בגדה באמונת העם, ולא נסוגה מתרבות ישראל כמלוא הנימה. נהפוך הוא, אפשר שהקפידה על שייכותה ללאום היהודי יותר משדקדקו בה גלויות אחרות. מוסדותיה נועדו מלכתחילה לביצור הדת ואורח חיים היהודי, לאיחוד וייחוד העם. משך תקופות דיכוי ממושכות וקודרות עמדו יהודי המגרב באומץ ובכבוד, בשומרם בחירוף נפש על גחלת יהדותם. מדי פעם הזדקרו איי אור וחופי ישועה בדרכה של יהדות סוערת זו. שנים רבות שמשה פס הבירה מקור איתן לחלק ניכר של העם, כולל יוצאי אירופה. תרבות אמת צמחה כאן בינות לטרשי העוני ומהמורות הרעב. גדולי וכבירי התורה כרמב״ם ואלפסי מחד, וכרבי יעקב אבו־חצירה מאידך, הנם עדות לרוחב אופקיה של התרבות היהודית במרוקו.

אכן, דרכי המלך של היהדות ושביליה — נהירים היו לבני מרוקו. מצד אחד התורה, ההלכה, וההתפלפלות לשמה בעניני חוק יבשים שלטו כאן שלטון ללא מצרים, ומאידך, בו בזמן, נפוצות היו ביניהם אמנות השירה, הקבלה ותורות מסתורין שונות.

שלא כפזורות ישראל אחרות, היוותה גולת מרוקו את גולת הכותרת התרבותית של החברה המרוקנית. יהודי מרוקו הוו את נושאי התרבות במדינה, בתקופה שארכה מאות בשנים ובה נמשכה קפיאה תרבותית של האוכלוסין־, הלא יהודית במדינה. בישיבתם הממושכת בארץ זו השפיעו עליהם יסודות תרבות וחינוך הרווחים שם, תוך שילובם באורחות חיים יהודים. עם חילופי הזמן, נוכחו לדעת השכנים המוסלמים, כי עם חכם ונבון יושב בקירבם, אשר לא נם ליחו גם בחשכת הגלות. טבעי היה, שמלכים מרוקנים נטו למנות להם יועצים יהודים, אכן רבה ידם של היהודים במרוקו במשך התקופות, במדינאות, בכלכלה, בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בתהפוכות העיתים נתהפך הגלגל. מלכים שונים שהושפעו על ידי גורמים שונים, ואשר קו הצדק לאו דוקא היה נגד עיניהם, שיסו את ההמון ביהודים וזאת ״בשם הנביא״. ברור כי המטרה הסופית היתה: להחרים לגנזי המלך רכושם של היהודים, החרמות אלה בוצעו ללא כל נקיפת מצפון, בליווי מעשה תקיפה ושוד, רצח ואונם, והחרבת השכונות היהודיות.

שיחקה לה השעה לגולה זו, שבתקופות שונות קמו במקום מלכים, שהתיחסו אליהם בחיוב, הכירו בערכם הרב ועודדום לפעול במלוא המרץ והתושיה לקידום המשק.

במיוחד ניתן לציין ארבעה מלכים: המלך החסיד מולאי אלחסן, מולאי עבד אלעזיז, מולאי חפיד, מולאי יוסף. מולאי אלחסן, עודד את יהודי מרוקו, בהוציאו כרוז שכולם הם בני חסותו הפרטית, בזה הציל אותם מהשפעתם הרעה של הגורמים השונים במקום. בימי המלכים האלה חזרו ונתמלאו הישיבות שהיוו המרכז הרוחני לקהילות, בפרט מרקש, פס, תפיללת, מקנס, צפרו ורבט.

במותו של מולאי יוסף, הוכתר המלך מלא החן וחסד, מוחמד ה־5, מצאצאי השושלת אלעלויין. זה היה עוד בתקופת שלטון המנדט הצרפתי, ויש להוסיף שגם יחס המנדט לא היה רע ליהודים. אבל מעשיו הטובים של המלך ליהודים היו כל כך בולטים עד שנראה היה, כי הוא אוהד אותם יותר מאשר את הערבים. אגודת ״כל ישראל חברים״ פתחה בתי ספר בכל רחבי המדינה, בניגוד לערבים, שנמנעו מלשלוח ילדיהם לבתי הספר הכלליים, תוך דביקותם בנוהג של שימוש ב״חדר״ המסורתי. (דרך אגב, על בנותיהם בכלל נאסר הביקור בבית־הספר בהתאם לצו הקוראן ״כל המלמד בתו קוראן, כאילו לימדה תיפלות״). כאשר גלה המלך מוחמד ה־5 למדגסקר, היו אלה היהודים נתיניו הנאמנים אשר ליבם צר להם ומנוחתם הוטרדה. עם שובו עטור ניצחון קדמו פניו בשמחה ראשי הקהילות בפאריז. אף הוא שמח לקראתם באומרו: ״דאגתי לכם היתה גדולה מאוד״, ובדמעות בעיניו הוסיף ״ביקשתי מאללה שיחזירני לכסאי למען אוכל לשים עיני עליכם״.

(בהערה אישית ברצוני להוסיף, כי שני ספרים ליוו את המלך בגלותו — התנ״ך וספרו של מחבר שורות אלה ״לבנה״).