מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

הקדמת המתרגמת

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).

הרקע הקוראני

ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –

فِي لَوْحٍ مَّحْفُوظٍ 22

בלוח הגנוז :

לוח הגנוז " הטופס השמימי של הקוראן ושל כל שאר ספרי הקודש. הקוראן הארצי הוא העתק מדויק של הנוסח החקוק על לוח זה.

וראו גם סורה 13, 39), השמור עם אלוהים בשמים ומשמש מקור לכל הדתות המונותאיסטיות¡ השני הוא הקוראן ה׳׳מאשר את אשר עמם״ (מֻצַדִּק לִמַא מַעַהֻם_; סורה 2, 91 ועוד הרבה), דהיינו: מאשר את האמור בספרי היהודים והנוצרים, כפי שגם תורת ישוע – הברית החדשה – באה בזמנה לאשר את התורה שנגלתה לפניה (סורה 5, 46)¡ השלישי, ״אל כל אומה בא שליח״(לִכֻּל אֻמָּה רַסוּל_; סורה 10, 47 ועוד הרבה), כדי להנחותה בדרך הישר_; הרביעי, מוחמד הוא ״חותם הנביאים״ (חַ׳אתֶם אלנַבִּ?יִּן_; סורה 33, 40), כלומר האחרון שבהם. משני הביטויים האחרונים ניתן ללמוד שהקוראן משתמש לציון אותם אישים הן במונח ״שליח״ והן במונח ״נביא״. שניהם נפוצים בקוראן, אם כי יש המצביעים על הבדלים ביניהם. לענייננו כאן, המכנה המשותף לכל האישים הוא היותם נבחרי אלוהים, ששימשו דוגמה ומופת לדרך הישר המונותאיסטית, ובחלקם הגדול גם הטיפו לעמיהם – לעתים באמצעות ספר קדוש – ללכת בדרך זו. אישים אלה, גם אם חטאו – כמו אדם הראשון באכלו מפרי העץ האסור, דוד בפרשת כבשת הרש, שלמה בדבקותו בעושר ובהבלי העולם הזה, ויונה בבריחתו מאלוהים – עשו זאת רק משום ניסיון שהועמדו בו וחזרו בתשובה שלמה. גם בכך הם משמשים דוגמה ומופת לעמיהם.

הנביא מוחמד לא אימץ בשלמותם לא את המקרא ולא את הברית החדשה. הוא כנראה לא הכיר את כתבי הקודש הללו ישירות, אלא רק מפי היהודים והנוצרים שפגש בסביבתו. זו כפי הנראה הסיבה לכך שסיפוריו על נביאי המקרא, למשל, אינם זהים לסיפורי המקרא ממש, אלא יש בהם תערובת של פרטים מן המקרא ומאגדות חז״ל, שאותם שמע מפי יהודים אולי בדרשות בבתי הכנסת. מכל מקום, במהלך תקופת בשורתו, וכחלק מוויכוחיו הקשים עם היהודים ועם הנוצרים שסירבו לקבל עליהם את בשורתו – ויכוחים הבאים לידי ביטוי בקוראן – פיתח מוחמד רעיון נוסף, שאפשר לראותו כמשלים את הסדר העולמי, הלוא הוא רעיון ה״תחריף״ (מילולית: "זיוף" או "סילוף״). רעיון זה מופיע בכמה וכמה מקומות בקוראן בצורות ניסוח שונות, חלקן מעורפלות, ומהן משתמע באופן כללי כי כתבי הקודש הקדומים, של היהודים בפרט, אינם הכתבים המקוריים שניתנו להם מידי שמים, אלא יש בהם מגוון סילופים מעשי ידיהם. אחד מן הסילופים הללו – כפי שניתן אולי להבין – הוא הסתרת דבר בשורתו של מוחמד לעתיד לבוא. מוחמד בא אפוא לאשר את הבשורות הקודמות, אך רק אחרי שיתקן אותן ויציגן כהווייתן המקורית באמצעות בשורתו שלו, שמקורה כאמור בלוח הגנוז השמימי.

      חלוץ המחקר בכיוון זה היה גייגר, יהדות ואסלאם, וראו בייחוד שם, עמי 21-1. במחקר שאחריו התקבלה תורתו באופן כללי, עם גוונים שונים, ראו למשל גויטיין, מוחמד. ראו גם כמה מחקרים המפורטים במאמרי שוסמן, אדם, עמי 88, הערה 2. כן נחקרה האפשרות להשפעה נוצרית והתגלו מחלוקות בשאלה אם מוחמד הושפע יותר מיהודים או מנוצרים; ראו למשל טורי, היסוד היהודי, בהשוואה לבל, מקור האסלאם_; לואיס, יהודים, עמי 71-65. אך ראו גם רחמן, הדת במכה, המדגיש את נפוצות הרעיונות המונותאיסטיים – יהודיים ונוצריים כאחד – בקרב ערביי מכה עוד טרם הופעת מוחמד, ואת נטייתם לנהות אחר אותם רעיונות. ראו גם להלן המשך הקדמה והערות 11, 14.  

              לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף_; כן ראו מהדורה הערות 194, 253, 268 והקשריהן. יש להוסיף שהפולמוס בין האסלאם לבין היהדות, שהתפתח בארצות האסלאם בדורות מאוחרים יותר ממוחמד, נשען בין השאר על רעיון התחריף שבקוראן. אולם נראה שמוחמד עצמו שאל את הרעיון מחוגים נוצריים בני זמנו, שהרי כבר בספרות הסורית הנוצרית הקדומה הואשמו היהודים בזיוף כתבי הקודש ובשיבושם.

تَحْرِيف – תחריף

עיוות; סילוף

ייצוג לא הולם; תיאור מסולף

סילוף; זיוף; רמאות; עיוות; הפרכה; מסירת…