הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948- מיכאל אביטבול
הצהרת הסולטאן מחמד החמישי, 23 במאי 1948
לעמנו הנדיב!
מתוקף השליחות שהאל הבל יבול הפקיד בידען לשמור על האינטרסים שלכם,אנו מפנים אליכם את המסר הנוכחי בדי שתכבדו ותשמרו את תוכנו. זה כמה ימים שפרצה המלחמה בפלשתין, ארץ קדושה, לאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה, המדינות ההברות בליגה הערבית מצאו עצמן מחויבות לפלוש לפלשתין הקדושה כדי להגן על תושביה ולמגר את התוקפנות הבלתי מוצדקת של הציונים. באשר לנו, בהצהירנו שאנו תומכים בלב ונפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם, כפי שהודענו להם, אנו מאשרים את הצהרתם במלואה לאמור שאין בכוונת הערבים להרע ליהודים וכי אין הערבים רואים בהם אויבים. מטרתם היחידה היא להגן על ׳הקבלה הראשונה׳ של האםלאם [ירושלים] ולהשיב על כנו את השלום והצדק לארץ הקודש תוך שמירה על המועד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי. מסיבה זו אנו מצווים לנתינינו המוסלמים שלא להיגרר להסתה בעקבות מעשיהם של היהודים כנגד אחיהם הערביים בפלשתין. ולא לבצע מעשה כל שהוא העלול לשבש את הסדר ובטחון הציבור. הם צריכים לדעת בי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת פנים, ושהעידו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקאי, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלשתין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב. אנו מצווים גם לנתיננו היהודים שלא לשכוח שהם מרוקאים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולידריות כלפיהם. משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקאית. אנו סמוכים ובטוחים שאתם, המרוקאים כולכם, ללא יוצא מן הכלל, תיענו בחיוב לקריאתנו זו כך שהסדר הציבורי במולדת היקרה שלנו יכובד ויישמר. מ׳ ייתן שאלוהים ידאג לשמור על גורלנו וגורלם. הוא המורה הטוב ביותר ומה טוב הוא במגן.
ח' סעדון,'"המרכיב הפלשתיני' בהתפרצויות אלימות בין יהודים לבין מוסלמים בארצות האסלאם",פעמים, 63 (תשנ"ה),עמי
האירועים, אשר התמקדו בעתידה של מרוקו, היתוספו לאירועים אחרים, שנגעו ליהודים באופן ישיר. כרזות ושלטים האשימו בבגידה במידה שווה את השלטון הקולוניאלי הצרפתי, את הציונות ואת היהודים. בשנים 1948-1944 נפלו היהודים קרבן להתפרצויות אלימות: בצפרו(יולי 1944), במכנאס(ספטמבר 1944), במראכש ובקזבלנקה(מאי 1945). המאורעות הקשים ביותר פרצו ב־8-7 ביוני 1948 באוג׳דה ובג׳ראדה; 44 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. מחשש להתלקחות כללית קרא הסולטאן להרגעת הרוחות, בהזכירו כי העם המרוקאי העניק חסות ליהודים מאז ומעולם. במקביל הוא יצא בקריאה ליהודים לחדול מכל פעילות ציונית ולבטוח בבית המלוכה, אשר מאז ומתמיד היה מגינם הנאמן.
שתי מגמות סותרות החלו להסתמן בקהילה היהודית: גלי העלייה הראשונים של יהודים לישראל ותחילת ההתגייסות היהודית למען עצמאות מרוקו.
בשנות החמישים היו אירועים אשר החריפו את חששותיהם של היהודים, שמנהיגיהם נמנעו מנקיטת עמדה מפורשת לגבי עתידה של הממלכה לפני שובו של הסולטאן מגלותו בקיץ 1955. רק ב־30 באוקטובר 1955, במהלך כינוס מיוחד לרגל שובו, פרסמו מנהיגי הקהילות היהודיות הצהרה ובה הביעו את שמחתם לרגל שובו של הסולטאן לארצו וקראו ליהודי המדינה להתאחד עם המוסלמים ולחגוג עמם את האירוע.
ימים מספר לאחר מכן הבטיח מחמד החמישי לראשי הקהילה היהודית כי היהודים ייהנו משוויון מוחלט וישותפו בחיים הלאומיים ״עד לדרגים הבכירים ביותר״. הבטחה זו מומשה עם מינויו של ד״ר לאון בן זקן לשר התקשורת והדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית.
במקביל פתחו המפלגות הלאומניות את שעריהן לפני היהודים, אשר שוב לא התבקשו, כבעבר, להישבע אמונים על הקוראן בעת שביקשו להצטרף לאלאסתקלאל. מפלגה זו, אשר אימצה באמצעות עיתוניה גישה פייסנית יותר כלפי היהודים, יזמה גם הקמת אגודה, ״אלופאק״ (ההסכמה), במטרה לעודד דו־קיום בין המוסלמים ליהודים.
בשנים 1948 עד 1956 עזבו למעלה מ־90,000 יהודים את מרוקו; מתוכם עלו לארץ כ־60,000 בשנים 1955 ו־1956. מספרים אלה מלמדים כי רבע מיהודי מרוקו בחרו בתוך פחות משנתיים לעזוב את המדינה. מגמה זו נמשכה למרות הקשיים הרבים שעמדו בדרכם של רוב עולי מרוקו בישראל.
במרוקו העצמאית
מרוקו העצמאית לא גילתה אדישות לנוכח גלי העזיבה. מפלגת אלאסתקלאל הייתה הראשונה שיצאה בגינוי העלייה היהודית ופעילותם של ארגונים ציוניים במרוקו העצמאית. ביוני 1956 אסרה הממשלה על שליחי העלייה במרוקו להמשיך לפעול. מחנה העולים ״קדימה״ שליד מזגאן המשיך לתפקד עוד שלושה חודשים עד לפינוים של 12,000 העולים ששהו בו בדרכים עקלקלות.
ב־27 בספטמבר 1956 פרסמה ממשלת מרוקו גזירה ״האוסרת על יהודי מרוקו להגיע לפלשתין ומחייבת את אלה שעזבו לחזור למרוקו״, וניתנה הוראה שלא לחדש את דרכוניהם של היהודים. אולם למרות האיסור המשיכו אלפי יהודים לעזוב את מרוקו, אף שמבחינות רבות היה מצבם האובייקטיבי של היהודים יציב וטוב יותר לאחר עצמאותה של מרוקו. ואכן, למן הכרזת העצמאות של מרוקו עשו הרשויות מאמץ אמיתי לשלב את הקהילה היהודית בחיי המדינה: הובטח ייצוג יהודי ברוב המשרדים הממשלתיים ובפרלמנט, שבו ישבו יהודים דרך קבע, התמנו שופטים יהודים, והמינהל החדש פתח את שעריו לפני אלפי טכנאים ופקידים יהודים.
שנות העצמאות הראשונות של מרוקו אופיינו גם בהרחבת החינוך היהודי. ב־1958 למדו 95 אחוז מילדי היהודים בבתי ספר (לעומת עשרה אחוזים בקרב המוסלמים), תשעים אחוז קיבלו שירותי רפואה קבועים, ורשת ״אורט״ העניקה לכל צעיר יהודי שרצה בכך הכשרה מקצועית. לא היה מוסד שהציע מערכת חינוך דומה לצעירים המוסלמים.
מצב זה היה לצנינים בעיני חלק מהשרים. בשנת 1958 החלו עיתוני אלאסתקלאל לדרוש הלאמת מוסדות החינוך היהודי או לפחות מרוקניזציה שלהם, ולשלב בהם צעירים מוסלמים. כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש מבתי הספר של כי״ח, ושמם של שני השלישים האחרים נשתנה ל״אתחאד״ והם נוהלו בידי אזרחים מרוקאים. כי״ח נאלצה להקדיש יותר שעות להוראת הערבית. בהחלטה זו לא היה כל פסול, אולם על רקע הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ובעקבות האיסור על קשרי דואר עם ישראל חשו רבים כי מדיניות ה״שערוב״ של החינוך היהודי היא אות מבשר רע. ביקורו של גמאל עבד אלנאצר בקזבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה ״אגוז״ כמה ימים לאחר מכן, עם 44 יהודים על סיפונה, בהם 24 ילדים, בדרכם לארץ ישראל, תרמו עוד להגברת חששותיהם של היהודים.
אם כך ואם כך הגיע היקף הגירתם של יהודי מרוקו לממדים שלא נודעו בעבר. מ־1961 עד 1964 עזבו קרוב ל־80,000 יהודים, כמחצית הקהילה, את מרוקו. לאחר מלחמת ששת הימים היה גל נוסף של הגירה: בין השנים 1971-1967 הצטמצם מספר היהודים במרוקו מ־60,000 ל־35,000 ומספרם הלך וקטן עוד בשנים הבאות.