יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר' דוד אלקאים- יוסף שטרית
רק ידיעתו הרחבה בשירה האנדלוסית שהולחנה ועברה מדור לדור במרוקו ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, וידיעתו הרחבה לא פחות את המקורות העבריים המסורתיים שעמדו אז לרשותו, מסבירות את קנאתו העזה לשפה העברית ואת כאבו המר על הסד שאליו היא מכניסה את כל המתיימר ליצור בה. – מקורות אלה אינם כוללים בוודאי את העברית של כתבי ההשכלה שלא היה סיפק בידו להפנים את חידושיה, גם אם הרבה לקרוא בספרות זו. גם פה משמשת הכתיבה למשורר פורקן ממצב מתסכל זה, ובעיקר ניסיון להתמודד עם תנאים אלה המגבילים ומצמצמים את חופש המשורר, אך נותנת לו הזדמנות על אף הכול ליצור יצירה משמעותית שבה מיטשטשות לעתים קרובות מגבלות לשוניות אלה. לגבי יוצר כמוהו מגבלות אלה אף מדרבנות אותו להוציא מתוק מעז ולהרים את תרומתו להרחבת תחומיה של הלשון העברית ״הקצרה״. כך הוא כותב בכתובת של שיר נוסף על קנאתו ללשון העברית: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה; ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.
הערת המחבר : לאור דברי ההספד על יצחק בן יעיש הלוי המובאים בהערה 32 דלעיל אין ספק, שפועלו של אליעזר בן-יהודה למען תחיית השפה העברית כפי שנתבטא בעיתון החבצלת וכן בעיתוניו הוא היה ידוע במוגאדור בקרב חוג המשכילים. ההודעה על הקמת החברה ״שפה ברורה״ בירושלים בידי אליעזר בן־יהודה ואישים ספרדים ואשכנזים כאחד התפרסמה בעיתונות העברית בתחילת שנת תר״ן, שנה שבה התחיל יצחק הלוי לשלוח את כתבותיו להצפירה. בתיבה זו, נדיבים, רמוז כנראה גם שמו של פרופ׳ יוסף הלוי, אשר הקדים בהרבה את אליעזר בן־יהודה בהטפה לחזרה לשימוש בעברית הכתובה והמדוברת, וגם כתב שירים לכבוד השפה העברית. שירים אלה, אשר יש להניח שהגיעו לידיעתו של ר׳ דוד אלקאים (יוסף הלוי ביקר במוגאדור בשנת 1876 כשליח חברת כי״ח כדי לבדוק את פתיחתו מחדש של בית הספר המקומי שלה והתראה עם אנשי הקהילה), נתפרסמו בספרו של יוסף הלוי, מחברת מליצה ושיר, ירושלים תרנ״ד. באחד מהם מופיעים ביטויים וצירופים הנמצאים גם בשני שיריו של דוד אלקאים. לשם השוואה ניתן פה שירו של יוסף הלוי המצוטט מתוך ש׳ הרמתי, שלושה שקדמו לבן-יהודה, ירושלים תשל״ח, עמי 44: שפה נעימה, עורי לחיים! באהבה יקראוך בנייך
אהבתו זו וקנאתו זו ללשון העברית מוצאות את ביטוין המרגש בשני שירי הלל לתפארתה של שפת הקודש. בשני פיוטים אלה בולטת השפעתם של שירים דומים שהופיעו באותה עת בעיתונות העברית של מזרח אירופה, וכן בולטת השפעתה של תנועת תחיית הלשון שמצאה ביטוי בעיתונים שונים דוגמת אלה של אליעזר בן־ יהודה, אשר פעולתו מרומזת כאן כנראה בתיבה נדיבים, המופיעה בשני השירים, המובאים כאן במלואם. שני הפיוטים הם שירים חרוזיים. הניקוד והעריכה נעשו על ידי, כמו בכל הקטעים שצוטטו כאן ובשירים שיובאו בנספח.
שיר 1: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים וכלי זמר; והוא על יקרת השפה״.
1 שָׂפָה יָפָה, כְּפֶרָח גִּנָּה בְיָפְיֵךְ, / כְּנִצָנִים, כְּשׁוֹשָׁנִים מַחֲמַדִים:
בָּאֵל יוֹצְרֵך בִּטְחִי וַעֲדֹה עֶדְיֵך, / יְחַדְּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן
[לִמּוּדִים;
וּבְטֹח שִׁירָה בִלְשׁוֹן זָהָב בְּלֶחְיֵיך, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵך כְּבֵדִים;
וְּבנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפִּרְיֵיך, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים,
[כִּצְמוּדִים;
5 בְּעֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְחָה לַיְּהוּדִים.
וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יִשַׁלֵּם נִשְׁיֵך, / עֲדֵי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים
שיר 2: ״פיוט אחר על השפה״.
1 עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְרוּרָה, / שָׂפָה בֵין הַשָׂפוֹת, מַה לָּךְ
[נִרְדֶּמֶת ?
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.
תָּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְתוֹך עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.
וּבְנוֹת הַשִּיר תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשוּרָה, / כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה
[נִקְסֶמֶת.
5 יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה; / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוּמִי, אוֹרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה;/ בְּעֶזְרַת נְדִיביִם אַל לְך
[נעלמתי
יֵשׁ תִקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת
הערת המחבר : נקל להיווכח כאן, שלמרות השפעתו האפשרית של יוסף הלוי עולה כתיבתו של דוד אלקאים בהרבה על זו של קודמו. מלבד שירים אלה על השפה העברית כתב רד״א פיוט ארוך ״על הדקדוק״ העברי ובו נתן בחרוזים את כללי המבטא והטעם המסורתיים. ראה שירי דודים, עמי 237-235.
שירתו של ר׳ דוד אלקאים מדברת בעד עצמה. לא קם לפניו במרוקו – ולא בצפון־אפריקה בכלל – משורר שידמה לו בכושר ההתבטאות הלירית ובעצמת הביטוי שבתיאור רגשותיו וחוויותיו בשפה גמישה ואמינה. ברם עד כאן הוצגה בעיקר – ובקווים כלליים בלבד – יצירתו המקורית ביותר ביחס לרקע התרבותי־הרוחני שבו הוא חי ובו התחנך במוגאדור. בתחום זה של יצירתו הוא חושף את התלבטויותיו ואת רגעי התעלותו, את מבוכתו, את סערת נפשו, ולבסוף את התפכחותו משיכרון ההשכלה. ואגב כך הוא הראה, לגבי המתנסים בחוויה המשכילית, שסדנא דארעא חד הוא, במוגאדור או בליטא. תקופה זאת בחייו הייתה רוויה מתחים נפשיים וסיפוק רוחני ואינטלקטואלי רב. אך היא לא נמשכה כנראה יותר מכעשר שנים, וזאת הן מסיבות חברתיות־היסטוריות הקשורות לגורלה של יהדות מרוקו והן מסיבות אישיות שבהתפרקות חוג המשכילים עם פטירתו של ראש החבורה, יצחק בן יעיש הלוי. בזמן זה הלה ניסה יחד עם חברי חוגו להתאים את מודל ההשכלה המזרח־אירופי המתון לתנאים המקומיים שבהם הוא חי, בקהילה מלוכדת ובעלת מסורת ייחודית חזקה ובלתי מתפשרת. כך, למרות שקיעתו בתוך ספרות ההשכלה הייתה ונשארה מסגרת ההתייחסות התרבותית שלו היצירה התרבותית הערבית־המוסלמית המקומית, שבה קינא ואתה ניסה להתמודד, כמו שעשו משוררי תור הזהב בזמנם ועל פי כישוריהם. כשנדון בהמשך מחקר זה בכללים הפואטיים של יצירתו, נייחד מקום נכבד לסיגולו הווירטואוזי של משקל הקצידה לשירה העברית במרוקו, וניווכח לדעת שאימוצו של ז׳נר ספרותי ומוסיקלי זה זימן לידיו גם מכשיר פואטי גמיש וכובל בו בזמן וגם מפגש בין התרבות העברית, המסורתית והחדשה כולל יצירתו הוא, לבין התרבות הערבית־המוסלמית הסובבת. מפגש זה הוא אשר אפשר את פיתוחה של מסורת הפיוטים והבקשות שנקבעה בשיר ידידות, מסורת שהייתה גם מוסיקלית וגם טקסטואלית.
עמוד 291