פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

בדיקת חמץ וביעור חמץ

בליל ארבעה עשר בניסן, כל בני־הבית השתתפו בבדיקת החמץ. בהגיע ראש המשפחה בערב, הוא ניגש מיד ל״מבצע בדיקת חמץ״.

לאחר שעקרת־הבית הכינה כבר את הכל, נוטל האב נר דלוק או אבוקה ובודק בכל מקום שרגיל להיות שם חמץ, הוא עובר בשקט ממקום למקום ומניח את פתיתי הלחם העטופים בניר שהרעייה הכינה כבר מבעוד־יום, מניחם בפינות הבית, אח״כ אוסף אותם לאחר שבירך. רבים נהגו להוסיף נתחי־כבד צלויים לפתיתי הלחם לצורך בדיקת החמץ, ואת הכל מניח בעל־הבית בקערית קטנה שתיזרק אחרי ביעור חמץ.

למחרת בבוקר, בחוזרו מתפילת שחרית, נוטל האב את הקערית עם חתיכות הלחם העטופות שבתוכה, ולאחר שהבנים כבר הכינו מדורה, יוצא האב ובחרדת קודש, מברך לפני תחילת ה״מבצע״ ואומר: ״כל חמירא וחמירא דאכא ברשותי וכו׳ ושורף את החמץ, אך את עיקר הביעור משאיר הוא לילדים והם משלימים את המלאכה בשירה ובדקלום מיוחד בעברית וערבית יהודית:" חמס כשיר, ובוי עשיר ! חמסה כשירה ואימר עשירה "  ״חמץ כשר ואבא עשיר״! ״חמצה כשרה ואימא עשירה״!

הערת המחבר :  רבים מיהודי מרוקו מבטאים את הנקודה חיריק במקום צירי ולהיפך, צירי במקום חיריק, אותו הדין לגבי האותיות ס. ש. צ. את שלוש האותיות מבטאים אותן כמו שמבטאים האות ס, וגם כאן, יוצא להם ״חמס״ במקום, חמץ״.

תענית בכורות

הבכורים נהגו להתענות בערב פסח, לזכר הנס, שניצולו ממכת בכורות במצרים. גם נשים בכורות מתענות, אולם היום מנהג זה הולך ונשכח, ובמקומו נוהגים לקרוא פרק מהמשנה או מסיימים מסכת ועושים סעודה קלה עם מתן צדקה, כדי שלא יהיה צורך לצום. מנהג זה נתקבל בקרב עדות ישראל ויש שנותנים צדקה בלבד, יש בכורים שמשתדלים להשתתף בברית מילה במידה ויש איזה ברית בעיר, כך הם פטורים מלצום, יש גם שקונים סנדקות, ואז אסם הבכור הוא סנדק, הוא גם פטור מהתענית. כמו־כן גבאי בתי־כנסת דואגים שכל מתפלל יפריש סכום מסויים לטובת הישיבות במקום ״תענית בכורות״

ליל הראשים

במרוקו, ליל י״ד בניסן נקרא ״לילת בדיק חמץ״ (ליל בדיקת חמץ). בערב זה, רוב המשפחות סועדות את ארוחתם בצנימים מרוחים בחמאה טריה, ושותים תה. לא מכינים שום תבשיל לערב זה, משום שכל הכלים הוצאו ושמורים עתה עם כלי החמץ, במקומם הוכנו והוצאו הכלים הכשרים של פסח.

לעומת יהודי מרוקו, יהודי תלמסן שבאלג׳יריה השכנה, מכנים ערב זה בשם " לילת א-רוס " – (ליל הראשים), משום שכל בני העיר היהודיים, סועדים את ארוחתם ב״כוסכוס״ ובמרק מיוחד, מבושל בעיקר מבשר ראש של הבהמה. יהודי תוניסיה נוהגים לאכול בסעודת הצהרים של ערב פסח, תבשיל של אורז.

חלוקת החרוסת של משפחת אזרד

אין כמעט יהודי מיוצאי העיר מכנאס, שלא הכיר את משפחת אזרד הנכבדה ובמיוחד את הגביר אליהו אזרד ז״ל, איש שוע ורב פעלים, ואחד מפרנסי העיר ועשיריה.

אחד מזכרונות הילדות הרחוקה מזכיר לי איך היינו חייבים להידחק לתור הארוך על־מנת להגיע ולהשיג כמה כדורי חרוסת להורים. אני עוד זוכר את הגביר אליהו אזרד, יהודי אציל נפש וכל כולו אומר כבוד.

בית אליהו אזרד או כפי שקראו לו ״דאר אליהו אזרד״ התפרסם מימים ימימה בחלוקת מנות החרוסת לכל יהודי העיר, חינם אין כסף. כאן מדובר באוכלוסיה יהודית שמנתה למעלה מחמשת אלפים נפש.

ההכנות ל״מבצע״ זה היו מתחילות שבועות אחדים לפני פסח, בביתו של אליהו אזרד שהיה אחד הבתים היפים ברובע היהודי החדש, הלא הוא " מללאח זדיד (Le Nouveau Mellah).

כך היתה החלוקה

בביתה של משפחת אזרד שירתו שני יהודים. אחד בשם אברהם, יהודי ערירי והשני בשם יעקב, שאהב מאוד את הטיפה המרה עד שרוב הזמן לא היה מאוזן, הוא ציפה כל השנה, בכליון עיניים, לליל הסדר כדי ״להשלים״ מה שהחסיר במשך השנה. יעקב נהג לשבת בליל הסדר ״ולהתווכח״ עם רבונו של עולם ושואל: מדוע ציווית אותנו לשתות רק ארבע כוסות ועם המצרים היית רחב־לב וכבדת אותם בעשר מכות. לו הסדר הזה היה הפוך, זה היה יכול להיות מצויין: בניך היו שותים הערב עשר כוסות ולמצריים, מספיק להם ארבע מכות, וזה היה גם יכול להיות הסדר הטוב ביותר.

ידיהם של שני האדונים, אברהם ויעקב, לפני חג הפסח, היו מלאות עבודה ולא היה להם זמן לא לשתות ולא לדבר, אלא לעבוד, היה עליהם להכין את ״מבצע״ חלוקת החרוסת לאוכלוסיית ה־מללאח המונה אלפי־נפשות וכך היה סדר ההכנה: בחול המועד סוכות היה הגביר אליהו אזרד יוצא לכרמים ומביא משם רימונים, צימוקים, אגוזים, תפוחים וכל מיני תבלינים. את כל זה היה מאחסן בעליית הגג שבביתו. שבועיים לפני פסח, מתחילות ההכנות, מנפים את כל הצימוקים אחד אחד, שוטפים אותם היטב והכל על טהרת הכשרות. מהיין שהוכן לפסח, מפרישים חלק להוסיף לפירות כדי להכין בו את דייסת החרוסת.

שבוע לפני פסח, מתחילה העבודה. בבית משפחת אזרד הייתה מכונה מסוג המכונות הגדולות לטחינת בשר במפעלים, מכונה מיוחדת ולא הייתה רשות לאף אחד לגשת אליה או גם לגעת בה, רק לבעל־הבית, הוא בעצמו הפעיל אותה וכאשר הוציאו אותה, פעם בשנה, התייחסו אליה כאילו מוציאים ספר תורה מהארון. הגברים קראו הלל כמו בשעת אפיית המצה שמורה, הגביר אליהו ניגש אליה, , ובדחילו ורחימו הרכיב את חלקיה בעדינות שלא תיפול ח״ו ושלא ״יארע שום פיסול״. מעמידים את המכונה על שולחן גדול באמצע הבית ורק אדון אזרד מורשה וזכאי לטחון בה כאוות נפשו, כאשר שני העוזרים יעקב ואברהם ניצבים על־ידו ומוכנים לעשות הכל למען אדונם.

יום י״ד בניסן, ערב פסח, הוא יום המבצע הגדול. עוד בבוקר השכם, נהרו לעבר ביתו של הגביר אזרד גלים גלים של נערים ונערות, נשים ומבוגרים בתור ארוך, וכל אחד מחזיק בידו קערית או גביע גדול, שבו יקבל את מנת החרוסת המגיעה לו בתוספת ״ברכת חג כשר ושמח״.

כאשר מגיעים אל בית הגביר, מוצאים כבר כמה זריזים שהגיעו עוד לפני עלות השחר ועומדים ומחכים ומתווכחים. בכניסה לבית המשפחה ניצבים שני שומרי הבית אברהם ויעקב שלא נמו את שנתם בלילה. אנו הילדים היינו נדחקים להיכנס, רק כדי לראות את בעל־הבית בכבודו ובעצמו, לבוש בהידור רב וממתין. כל ילד שהיה ניגש אליו לקבל ממנו את מנת החרוסת, היה משפיל את עיניו ומדבר בשקט ובקול חלוש. מי אתה? היה שואל כל ילד מאתנו. אני בן. . . .10 . ששש. . ולא היה יכול להשלים מרוב בושה ופחד ואדון אזרד היה פונה לאחד מעוזריו ופוסק: אני כבר יודע בן מי הילד הזה והיכן הוא גר, זה בן של משפחה מרובת ילדים, תנו לו יותר.

ילדים זריזים שידעו להסתדר, היו זוכים במנה הגונה, לוקחים אותה הביתה וחוזרים חלילה, וכך היו משיגים מספר מנות .

מכל הטכס הזה, נשארה תמונה אחת חרוטה בזכרוני וקשה לי להשכיחה. כאן הייתה מתגלית אהבת ישראל האמיתית ועזרה לזולת, זאת בנוסף לנוהג של מנהג הזמנת אורח לשולחן שאותו נהגה משפחת אזרד לקיים הן בשבתות והן בחגים, בנוסף למתן בסתר לתלמידי־חכמים ולנזקקים.