פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

קניית המצרכים לחג

המזדמן לרחובותיה הצרים של שכונת ה־מללאח בערבי החגים, תיתקלנה עיניו בתנועה רבה שבכל פינה, ומה רב הדוחק בשווקים!, ממש עירבוביה שלמה שוררת בשוק " אל-כדדארין ", הוא שוק הירקות. על כל צעד ושעל, יושבים מוכרי הירקות וחפירות ואליהם נדחקים הקונים, ובאותה שעה נדחקים עוד קונים אחרים לפני חנויות דל-גזזארין (האטליזים).

במצבים מסוג זה, חייב כל אדם העובר בשוק הירקות, להיזהר בצעדיו ובהליכתו, פן ימעד וישבור ח״ו רגל, כי הרחוב מוצף משיורי ירקות ומפירות רקובים ואין לתמוה כאשר בן־אדם עובר לתומו ומחליק בפסיעה גסה ונופל, כי בכל פינה מוצבים רוכלים מכל המינים ואליהם נדחקים הקונים, סביב מוכר הדגים, סביב מוכרת הביצים. כל זה גורם לרעש איום והמולה רבה וככל שההמולה גדולה, גדולה גם התרעומת של העוברים ושבים שמזדמנים למקום.

אחרי שעוברים בשלום את שוק הירקות ושוק האטליזים ועורכים שם את הקניות הדרושות, פונים לקניית מצרכי מזון העיקריים ואז מגלים כי חג הפסח הוא באמת החג היקר ביותר מכל החגים גם יחד. מסתכלים ברשימת המצרכים שמסרה עקרת הבית ומגלים כי הרשימה ארוכה ואין לראות את סופה, כי הרי זאת רק רשימה ראשונה, אך עוד תבואנה אחרות. ברשימה הזאת יש מצרכים רבים כגון: קונוסים של סוכר, שמן זית כתית טהור לבישול, תפוחי אדמה, פול ירוק, ביצים, קמח מצה, פירות יבשים ואת הסוף עוד לא רואים.

אחרי שגומרים עם כל הקניות, נשארת בעיית שחיטת העופות וגם אצל השוחט, התור הוא די ארוך ומתמשך.

בערב פסח נוהגים יהודי צפון־אפריקה לשחוט כבשים, רוב המשפחות שוחטות כבש ומי שאין ידן משגת לקנות כבש שלם, מתאספים כמה שכנים הגרים באותו בית וקונים כבש בשותפות ומחלקים אותו ביניהם.

אל־באבוניז

בין הקניות הרבות וללא סוף של החג, יש להוסיף פריט חשוב בעיני כל יהודי מוגרבי, והוא קישוט השולחן בפרחים בליל הסדר, גם העני שבעניים לא מוותר על הפרחים בפסח, אולי משום שהוא חג האביב, והפרח החביב והמובחר בעיני יהודי מרוקו בפסח, הוא פרח ה״באבוניז״ . זהו פרח הדומה לפרח האיריס, פרח יפה בצבע סגול, כחול, או לבן. באחדים ממיני ה״באבוניז״ משתמשים לרפואה לאחר שמייבשים את פרחיו.

הנדבה של החג

ראוי לציין כי בחג הפסח וכמו בכל חג, העניים לא קופחו כלל וכלל, משום שוועד הקהילה דאג לכל מחסורם וצרכיהם הן במצות והן במעות, במיוחד תלמידי־חכמים, האלמנות וגם עוברי אורח שנזדמנו לעיר בחג . גם העניים עצמם יודעים ש״ההגדה״ מסבירה להם את פניה בפסח, באותה מידה שהיא מסבירה לעשירים ולתינוקות של בית רבן הצוהלים גם הם ב״הא לחמא״ ומדקלמים אותה ברחובות ה־מללאח, לפני כל עובר ושב.

מיד אחרי שושן־פורים, שבעה טובי העיר של ועד הקהילה מתאספים ועורכים שתי רשימות: אחת של עניים הזקוקים לתמיכה, והשניה של בעלי בתים העשירים, החייבים לשלם, איש איש לפי כבודו ומעמדו. מגבית זו נקראת בערבית המדוברת " א-נדבה דל עיד " (הנדבה של החג) כעין ״קמחא דפסחא״ הנהוגה בכל קהילות ישראל. מגבית זו נערכת גם לפני חג הסוכות. נשיא הקהילה של כל עיר, יחד עם שבעה טובי העיר או חברי הוועד Le Comité, עברו מבית לבית ומבית מסחר למשנהו של הנדיבים ובעלי־מלאכה וקבעו לכל אחד ואחד את גובה הסכום אשר עליו לתת כנדבת החג, כל אחד תרם לפי מעמדו וכבודו.

שבת דה דוס־פאנס

פסח שחל ביום ראשון בשבוע, מכונה בפי היהודים הספרדים: פסח דה דוס־פאנס (פסח של שני לחמים), על שום שבשבת של ערב פסח, סועדים את ארוחת הצהרים עם לחם רגיל ובלילה, לחם עוני (המצה), כך יוצא שני סוגי לחמים. יהודי מרוקו שהם צאצאי מגורשי ספרד, משתמשים עד היום בכמה מלים ספרדיות בחייהם היום יומיים, כך אם יוצא פסח ביום ראשון קוראים לשבת שלפני: ״פסח־דה־דוס־פאנס״, אולם יהודי מרוקו ששכחו כבר את השפה הספרדית, קוראים לפסח זה: ״פיסח דלוס פאנס״.

בתוניסיה קוראים לשבת זו ״ כול וכ'ממל  (אכול וחסל).

ליל הסדר

בכל קהילות ישראל נוהגים בליל התקדש־חג, בליל סדר פסח, מתכנסת כל המשפחה המורחבת, אבות ובנים, אחים, נכדים ונינים.

משפחות קטנות, נהגו להצטרף למספר שכנים יחדיו, כדי לערוך את הסדר כהלכתו, ברוב עם הדרת מלך. מנהג זה הוא עתיק יומין, מאז היות עם ישראל לעם בצאתו ממצרים, מדי שנה התכנסו בליל זה מספר בתי־אב בבית אחד, להימנות על זבח פסח ״ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו. . . בבית אחד יאכל״ (שמות יב, ג ד, מו). גם המצוה לספר ביציאת מצרים בליל זה, הוד קדומים עליה. (מתוך הגדה שלל ר״ב)

תפילת ערבית

אוירה מיוחדת שוררת בליל החג בבתיה ורחובותיה של השכונה היהודית, כל מי שעובר בשווקים אחרי ביעור חמץ של הבוקר, יראה וירגיש את השינוי הגדול. בתים מלבינים בסיודם, הנקיון שורר במבואות ה־מללאח ובכל תוקפו, ולקראת ערב, רואים הורים עם ילדיהם עוברים בלבוש חג והולכים בחפזה להתפלל. בתי־כנסת מלאים המון מתפללים. פני כולם כעשיר כעני, צוהלים איש לקראת רעהו. החזן מנעים את התפילה בסלסולים רגשיים, גם פיוטים רבים חוברו לחג הפסח מפי משוררי הדורות. תפילת ערבית עוברת באוירה של קדושה והתרוממות רוח מרחפת מעל כולם. תפילת ההלל נאמרת ברוב־עם. בסיום התפילה יוצאים כולם בחיפזון מבית־הכנסת ובפרט הילדים הקטנים שגרונם נחנק בלימוד ההגדה בעל־פה. עכשיו הם כולם רצים אל השולחן הערוך אחרי שנישקו את ידי ההורים, הזקנים והחכמים. כל אחד מברך את רעהו בברכה המסורתית ״מועד סוג ומבורך״ . הילדים מגיעים ראשונים הבייתה וממתינים הם לקראת ה״מגיד״, ואז הקולות הילדותיים שלהם, והקולות של המבוגרים מתמזגים יחד בניגון חי ורגשי. בליל הסדר אף אחד אינו יושב על הכיסא, אלא על מצעים, בישיבה מזרחית כדי לקיים את מצוות הסיבה.