מנהגי פסח בצפון אפריקה – מקורות שונים
קריאת ההגדה
כאמור בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובין והיא נאמרת בעליזות, בשמחה ובהדרת־קודש כאשר דלתות החדרים פתוחות לרווחה, לקיים ״כל דכפין ייתי ויכול״. החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי. בני הבית ואף הנשים מסלסלים בקול־רם, והילדים כל אחד מתחרה באחיו כדי להראות את כוחו, אבל שונה הוא החלק השני ונוהגים בו עירנות יתירה ועל־מנת למנוע מהילדים להתנמנם, מודיעים להם שעוד מעט יגיע אליהו הנביא הנערץ ולא נאה למצוא אותם ישנים. כמו־כן נותנים להם לקרוא כל אחד קטע ורק המלים האחרונות של אותו קטע נאמרות במקהלה על־ידי המסובין ועם התרגום לערבית, אולם ישנם קטעים מיוחדים הנאמרים ביחד ע״י כל בני המשפחה כגון:
״מה נשתנה, עבדים היינו, והיא שעמדה, בכל דור ודור, ואשר גאלנו״.
דם ואש ותמרות עשן
כשמגיעים לפסוק ״ובמופתים זה הדם. . ומסיימים במילים: דם. ואש. ותימרות עשן: אז לוקח בעל־הבית כוס יין, ושופך ממנה מעט יין לתוך כלי ואומר: דם, ואש, ותימרות עשן, יש נוהגים לטבול האצבע בכוס ולהתיז לתוך הכלי, אבל היום מנהג זה נשכח כליל ועושים פעולה כזאת רק בעשר מכות.
דצ״ך עד״ש באח״ב
הכוס השניה מארבעת הכוסות היא הכוס של פורענות, על כוס זו קוראים את ה״עשר מכות״. במרוקו נוהגים שכאשר מגיעים לקטע הזה של ״אלו עשר מכות״, מכסים קודם־כול את כל המאכלים המונחים על השולחן, אח״כ בעל־הבית נוטל כוס יין, בעלת־הבית מביאה קערת נטילת ידיים עם הכלי ובו מים ואז ראש הסדר מתחיל ואומר: ״דם״ ושופך מעט יין לתוך הקערה, בעלת הבית הניצבת מולו שופכת גם היא מעט מים לתוך אותה קערה, ובדרך זו, הוא שופך יין והיא שופכת מים, וכך בכל פעם בסך הכל שישה עשר פעמים.
הערת המחבר : ששה עשר פעמים לפי החשבון הבא: כשאומר דם ואש ותימרות עשן (שופך 3 פעמים. כשאומר את העשר מכות: דם צפרדע וכוי שופך 10 פעמים. כשאומר דצ״ך עד״ש באח״ב, שופך 3 פעמים, נמצא איפוא ששישה עשר פעמים שופכים מהיין. ששה עשר פעמים אלה הם כנגד המלאך הממונה על הנקמה ושמו יוה״ך-י״ו הך שהם סופי תיבות של: ״כי מלאכיו יצוה לך״, כלומר י״ו פעמים הך, וי״א פעמים כנגד ט״ז פיות שיש לחרבו הנוקמת של הקב״ה אשר בה ינקום נקמתנו. ראה: הגדה של פסח ״שלל רב״, עמי 114.
כשגומרים עם ״טכס המכות״ וכן הסימנים של ר׳ יהודה, כשמגיעים למלים ״מכת בכורות״, בעל־הבית שופך את היין הנשאר בכוס לתוך הקערה, וגם בעלת הבית עושה כמוהו ושופכת את המים שנשאר אל תוך קערת הנטילה.
אחר־כך ראש הסדר שוטף את שתי ידיו כמו בנטילת ידיים, בעלת הבית מוציאה את הקערה על תוכנה, ובזהירות מירבית, היא מרוקנת את תוכנה אל תוך השירותים. הקערה עם כל תוכנה הייתה לפני כמה דקות נגועה ב״מכת בכורות״ וגם המזיקים דבוקים בה. יש שנהגו לזרוק את היין גם עם הכלי ששפכו לתוכו, על־כן נהגו לקחת מראש כלי שבור ופגום לפעולה זו.
אומרים שטעם מנהג זה לשפוך מעט יין בשעת המכות, הוא כדי לרמוז שהמכות שהיכה הקב״ה את המצריים בשעתם, הם רק כטיפה כלפי כוס התרעלה שעתיד הוא להשקות את אויבינו מאומות העולם על כל מה שעוללו לעם ישראל.
בתוניסיה, כאשר ראש הסדר מזכיר את ״עשר המכות״, אסור למסובין לעזור לו או לדבר וגם אין להסתכל עליו בכלל, וכאשר הוא מזכיר את ״מכת בכורות״, כל המסובין עונים ביחד: ״השם יצילנו״. מסובבים פניהם מן הקערה שלתוכה שפכו המים והיין, כדי להתרחק מנגע המכות. לאחר מכן שפכו את כל תוכן הקערה מחוץ לבית, ורצוי ליד בית של ערבים (צרפתי 86).
בלוב, הבחורות הרווקות, שוטפות את רגליהן ב״מי המכות״, גם ראש הסדר נוהג לשפוך יותר מים בשעה שהוא מונה את מכות מצרים (יותר מעשר פעמים הוא שופך מים).
ביצת הבכורים
הביצה השלוקה שהונחה בתוך קערת הסדר, מיועדת לבכור בלבד, והוא לבדו יאכל אותה. אם אין בכור במשפחה, בעל־הבית זוכה בה. יש הרואים באכילת הביצה בליל הסדר, סימן של זכירת אבילות על חורבן הבית וגלות עם־ישראל מאדמתו, שכן לפי הלוח העברי, חל תמיד ליל תשעה באב, כמו שחל תמיד, ליל הסדר (שו״ע, תעו, ו). אחרים אוכלים ביצה בליל פסח, מפני שבליל פסח מת אברהם אבינו ע״ה. יש גם הסבורים כי אכילת ביצה בליל הסדר, מסמלת את אופיה של האומה, משום שככל שמבשלים אותה יותר, היא נעשית קשה יותר. יש המכבדים בה את העלמה שבבית והיא אוכלת אותה בצינעה ומאחורי הדלת של החדר בו מתקיים הסדר. על־כן רבים האמינו, שאכילת הביצה היא אמצעי בדוק להבטחת נישואיה של העלמה באותה שנה.
הזרוע
במרוקו, הזרוע שהונחה ב״קערת הסדר״, נהגו לשמור אותה אחרי החג ולא זרקו אותה. אחרי שגירדו ממנה את הבשר, שמרוה באחד הארונות שבבית, לפעמים הייתה מתגלגלת בארונות במשך כל השנה. באלו מקומות בצפון־אפריקה, נוהגים לתלות את הזרוע במשך כל השנה על־יד הכניסה לבית, כי היא מגינה על דייריה ומראה כי זרוע ה׳ נטויה לשמור על הבית מעין־הרע ומכל מרעין בישין.
יהודי לוב מוסיפים לזרוע גם חתיכת כבד צלוי וחתיכת ריאה צלוייה, שתיהן לקוחות לרוב מן הכבש שכל המשפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג.
המרור
כשמגיעים ל״מרור״ במשך קריאת ההגדה, נוטל עורך הסדר עלה אחד של החסה מקערת הסדר, מציגו לפני המסובין, מרימו אל־על ואומר: מרור זה! על שום מה? והמסובין עונים כולם ביחד: על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים! כך עושה גם עם המצה, אך כאשר מגיעים לקטע ״ לפיכך אנחנו חייבים״, כל בני הבית נוטלים את כוס היין וקוראים ביחד עם עורך הסדר את כל הקטע.
הנוהג באלג׳יריה הוא: כאשר מגיעים לקטע של ״מרור״, ראש המשפחה נוטל עלה חסה ומכריז: מרור! מרור! מרור!, שלוש פעמים ואחר־כך משליכו על הריצפה ושוב מרים אותו ומחזירו למקומו, לקערת הסדר. כל בני הבית עושים כמוהו וחוזרים גם הם על אותה ״הצגה"