מאין עברו בני ישראל – פסח בצפון אפריקה- מקורות שונים

מאין עברו בני ישראל

מנהג עתיק יומין שהשאיר את חותמו עד ימינו בכמה קהילות ישראל בעולם בצפון־אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, הוא: כאשר מגיעים לקריאת ההלל, מתגנב אחד המסובין ונעלם לכמה דקות, אחר־כך הוא חוזר כשעל שכמו צרור של מצות ומקל בידו, נכנס לחדר הסדר דרך דלת צדדית, ובצורה מבוהלת הוא מספר לנוכחים שהוא מיוצאי מצרים, וכי זה עתה ״בקע השם את ים־סוף״, המצריים מושלכים עתה על שפת הים ועל־כן הוא שואל בעגה המוגרבית המדוברת:

מנאיין דאזו איסראיל ?  מאין עברו בני ישראל ?  

מן הון דאזו איסראיל ? מכאן עברו בני ישראל! (עונים לו)  

ולאיין ג׳אדי נתי?      ולאן אתה הולך? (שואלים אותו)

לירושלים! לירושלים! (משיב להם).

והם עונים לו ביחד:                   לשנה הבאה בירושלים.

האיש מוסיף ומספר להם, כי בני ישראל זכו בשלל־רב ובכסף וזהב שהשאירו המצריים (וינצלו את מצרים), אך מאחר ולא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ, והנה הוציא הוא ממצרים ״עוגות מצות כי לא חמץ״ (מראה להם את צרור המצות על שכמו). שיחה זו מסתיימת בקריאה בצוותא מפי כל המסובין, את הפסוק: ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ או ״וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח״. מטרת ריבוי השינויים בלילה זה, כדי שהתינוקות ישאלו ״מה נשתנה״ ובמיוחד שלא ישנו.

מי היה דיינו

אין לך חג שבו לב היהודי כל־כך ער ושמח כמו בליל הסדר של פסח, זהו הלילה המהנה והמפואר ביותר בכל בתי ישראל שבכל אתר ואתר. המשפחה מסובה סביב שולחן הסדר, העמוס במאכלים וגם כלים נאים וכשרים, קריאת ההגדה בצוותא, שתיית ארבעת הכוסות, הסעודה הדשנה, הפיוטים המיוחדים ומעל לכל, אוירת החג השפוכה על פני כולם.

החלק הראשון הוא כולו סוער וחגיגי, כי כל בני־הבית ואף הנשים מסלסלים בגרונם ובקול רם, את הקטעים ״והיא שעמדה״ ״בבל דוד ודור חייב אדם״ ואחד מתחרה בשני בקריאה ובהתלהבות, עד שמגיעים ל״דיינו״, ואז האוירה מתחממת יותר והאב שואל את הילדים: מי היה דיינו? יהודי או מצרי?, אבל הילדים עדיין זוכרים את מעשה דיינו, שאבא סיפר בשנה הקודמת, על צורר היהודים, בשם ״דיינו״ שהיה ראש השרים ואשר מרוב שנאתו ליהודים, גנב את טבעת הסולטן (המלך), ואח״כ העליל על היהודים שהם בכשפיהם ״העלימו״ אותה מארמון המלוכה. המלך שהיה חסיד אומות העולם ואוהד היהודים, התחפש בליל הסדר לאדם עני ובלויית סגנו דיינו, ירדו לשכונה היהודית ה־מללאח, ומה הם שומעים? קולות בוקעים מכל בתי־ישראל ומכל פינה ב־מללאח ״דיינו״. ראש המשפחה שואל את בני ביתו וכולם עונים ביחד ״דיינו״, ואז המלך הבין שיד ראש השרים במעל. תיכף עצר את סגנו ואומד לו: הנה, עיניך הרואות, ספר עתה את האמת לאחר ששמעת שכל היהודים צועקים שלא הם גנבו את הטבעת, אלא אתה, דיינו.

השר הצורר הודה במקום ועל זה גם שילם במקום וביוקר.

שפוך חמתך

אחר הסעודה הדשנה, הסיפורים והנסים על יציאת מצרים, הפיוטים, ברכת המזון ואכילת האפיקומן, פותחים בחלק השני של ההגדה המתחיל ב״שפוך חמתך״: אולם לפני שפותחים בחלק השני, פותחים גם את דלתות החדר לרווחה ויש גם שמשאירים כניסת הבית פתוחה כל הלילה.

נהגו להזהיר את הילדים הקטנים לבל יירדמו ובקשום להישאר ערים עד הסוף, כדי לראות את ״שפוך״, והכוונה ל״שפוך חמתך״, ומניה וביה, הוסיפו ושאלו אותם: מיהו שפוך? איש או אשה!

היו גם מקומות שבהם הורים הפחידו את ילדיהם בספרם להם כי ״שיפוך״ (שפוך) הוא דמות אגדתית, שהיא ספק ״שד״ ספק ״צדיק״, ושעלולה להיכנס בכל רגע ולפגוע בילדים הנרדמים. הילדים המבוהלים מהפחד שהיה נופל עליהם, היו נשארים ערים עד הסוף.

מסיימים את קריאת ההגדה ב״נשמת״ ו״שיר השירים״ ובשעה מאוחרת שרים את חד־גדיא ומתרגמים אותה לערבית יהודית. בפיוטים ״אין אדיר כה׳״ ו״כי לו נאה״, וב״לשנה הבאה בירושלים״ חותמים את סדר ליל פסח.