עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה – הירשברג

ימי פריחה

מימין הגאון רבי יוסף בן נאים בספרייתו, שני משמאל בפינה ר' מכלוף בנו של שלום

שבו ימי פריחה לאפריקה הצפונית. תרמה לכך לא מעט היציבות המדינית במאה התשיעית: בית אגלב במזרח (תוניסיה ואלג׳יריה), בית אדריס במערב (מארוקו), בני אומיה בספרד, כוננו ממשלתם על המגרב במובנו הרחב.

עדים מהימנים שסיירו באיזור זה שנים על שנים, כגון אבן חוקל ומקדסי (במאה העשירית), בכרי (במאה האחת־עשרה), מרבים לשבח את פוריותה של הארץ ^. באזורים נרחבים של תוניסיה הדרומית (המכוסים כיום חולות) גדלו אז עצי־פרי למיניהם, זנים שונים של הדרים ותאנים, כרמי זית וגפן. בנאות־המדבר הנרחבות נשאו דקלי־תמרים פרי משובח, ואדמת הצפון הצמיחה חיטה ודגנים אח­רים. בסביבות קרתיגני, קירואן ומג׳אנה גדלו: הכרכום, אותו צמח־פלא שהשתמ­שו בו לדברים הרבה — לרפואה, לבושם, לצביעה ולתבלין, ושהיה אחת מסחורות־היצוא המבוקשות ביותר (ובמיוחד נזכר ה'עוּצפוּר׳ — הכרכום בפריחתו)? הפשתה והקנבוס! הכרתיה והכּמון! במסילה ובנִקאוֶץ צמחה הכותנה, וקנה־הסוכר בקאבס ובג׳ריד. צמחי התעשייה, צמר־הצאן וכן תולעת־המשי בסביבות קאבס סיפקו חומר לייצור אריגים, מרבדים ושטיחים שונים. המשי של קאבס נתפרסם ביופיו ובעדינותו. כל הגיאוגראפים מזכירים את מיכרות הברזל, העופרת והכסף שבסביבות מג׳אנה. ואם כרו שם עפרות ברזל ועופרת, ודאי שהתפתחה גם תע­שיית מתכת ״.

בתיאור ערי־החוף מתוניס מערבה עד לאוקיאנוס האטלאנטי ועד בכלל, מדגיש אבּן חַלְקַל מדי פעם את פוריות הסביבה. אמנם עשויים דבריו, החוזרים ונשנים כלשונם כמעט, לעורר רושם של חזרה סטריאוטיפית חסרת משמעות של ממש.

אולם לא כן נראה מהערותיו, שבהן הוא עומד על צדדים שליליים בכלכלת הארץ. יש להביא תבואות ופירות אל מרסא אל־ח׳רז, נמל־האלמוגים מערבה לטברקה, הנקרא כן בשל האלמוגים ששולים כאן; היה זה המקום העשיר ביותר באלמוגים, ותנס וסבתה, שגם שם שלו אותם, נפלו ממנו מבחינת כמותם ואיכותם. וכן יש להביא שעורה אל נפטה שבתוניסיה הדרומית ^.

גם ארץ המגרב הקיצוני, כלומר מארוקו, ידועה היתה בשל פוריות אדמתה. הכריזו על כך שדות התבואה שבה, חורשות עצי־הפרי, וכרי־הדשא לגידול הצאן והבקר. הרי האטלאס עדיין מכוסים היו יערות־עד! גם בעמקים הדרומיים של הדרעה, הסוס והזיז היתה הצמחייה עשירה ביותר. במיוחד נודעו לתהילה סביבות מכנאס, שהם עד היום האיזור הפורה ביותר במארוק!, בשל עצי־הפרי: תפוחים, אגסים, אפרסקים, שקדים, אגוזים, הדרים, תאנים, תמרים, ענבי כרם, זיתים, קנה־סוכר ודגנים. במארוקו נוסדו ערים חדשות רבות. שלא כבתוניסיה ואלג׳יריה נבנו הללו במקומות שלא היו מיושבים בתקופה הקודמת. פאם, מראכש, מכנאס, רבאט — כולן יצירה מוסלמית הן, ובנייניהן מימי־הביניים נראית בהם מזיגה מיוחדת במינה של אמנות ספרד ומסורות הבֶּרְבֶּרִים.

מצבה של מארוקו גרם, שנודעה לה חשיבות יתרה בקשרים עם הברברים הנוודים של הצחרה בסודאן המערבי, שהיו העשירים והתקיפים בכל שבטי הברברים. המסחר עם המדבר התרכז בסג׳למאסה, הנאה הגדולה בעמק הזיז הדרומי, שהתפתחה ל׳נמל׳ מדברי ראשון במעלה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כּוּפה ובצרה, כדי להחליף את סחורותיהם, שהביאון בשילוב־דרכים בים וביבשה או בנתיבי יבשה בלבד׳ בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. ואם לאלה כדאי היה לטרוח לבוא מרחוק, כל־שכן שפנו לכאן, לפי עדותו של אבן חוקל, סוחרי אנדלוס, פאס, אגמאת (בימיו עדיין לא היו קיימות מראכש ומכנאס), בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. סוחרי סג׳למאסה גופה עשירים היו, ואבן חוקל מוסר פעמים מספר, שראה שם שטר־חוב על ארבעים ושניים אלף דינר שחייב היה אדם באוד׳גאסת (בסודאן) לסוחר סגילמאסי. וכשסיפר על כך בעיראק ובפרס — אשר שם ישבו העשירים המופלגים — היה הדבר לפלא בעיניהם. אבל לא רק אילי ־הכסף מצויים היו כאן. אותו גיאוגראף מציין גם את אופיים הנוח של אנשי העיר. יש ביניהם חכמי־דת רבים ואנשים משכילים שקנו דעת ותרבות במסעיהם הנרחבים בעולם. לפי ליאו־ן האפריקאני נשתבש מסחרה של סג׳למאסה והיא ירדה מגדולתה כאשר כבשו המוראבטים את אוד׳גאסת והחריבו את גאנה. אז צפה ועלתה דרעה, כמתחרה לגברתה. ערך לא מבוטל היה גם לחלקן של התחנות הקדמיות בשלוחות אחרות של המסחר עם הצהרה המרכזית: וארגלאן, ג׳ריד, קפצה, גדאמס, אבל הוא הצטמצם לעסקות אזוריות ולא הגיע לעולם לממדים בינלאומיים. נראה, שחשיבותם של נאות־המדבר באלג׳יריה עלתה עם התפשטותם של הבדווים במזרח האיזור. המסחר ביקש לו אז מקומות־מוצא אחרים, שלא יהיו נתונים לפגיעותיהם של אלה. באותה תקופה צומחת וארגלאן, שלא בא זכרה לפני כן, ומקומות אחרים כגון תוקורת, מזאב, תואת ועוד. אכן, המקום הראשון באפריקה הצפונית מבחינת החשיבות הכלכלית נועד לקירואן, ובחוג השפעתה הבלתי־אמצעית לא היתה כל אפשרות לצמיחת מרכז גדול נוסף ^.

בשנת 1899 לפי צו הביי הוקם ועד קהילה אשר טיפל בצורכי הקהילה ובהם גביית מסים, תרומות, הקדשים ודמי שכירות מהבתים שהיו בבעלות הקהילה, וכן איחוד הרובעים מנזל וג'ארה שבהם גרו היהודים תחת ועד קהילה אחד. נשיא הקהילה הנבחר היה חואטי חדאד אשר כיהן בתפקיד זה עד סוף שנות השלושים של המאה ה-20 וזכה להערכה רבה בקרב הקהילה. אחריו ניבחר שמעון מימון ששירת את הקהילה בזמן מלחמת העולם השניה. בשנת 1945 נבחר כנשיא הקהילה חואטי זאנה.