השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני

א. [בחירת עם ישראל ומעמדו בין האומות]

אמר הצעיר משה בן לא״א כה״ר (= לאדוני אבי כבוד הרב רבי) יצחק ז״ל. חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו. ועלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, והאמירנו להיות לו לעם סגולה מכל העמים והבדילנו להיות לו לחלקו ולחבל נחלתו, כמש״ה (=כמה שאמר הכתוב) כי ׳חלק ה׳ עמו׳ וכו.. למה״ד(= למה הדבר דומה)," למלך שכבש מדינה ורצה שעבדיו יטלו חלקם באותו השלל ואותו המלקוח ובנפשות אשר היו שם ומינה והפקיד עבדיו עליהם איש איש על עבודתו ועל משאו, ונתן לכל אחד ואחד משפחה שיהיה הוא הפקיד עליה. והיתה שם משפחה אחת מיוחסת עד מאוד לקחה לעצמו לחלקו ולגורלו, שהוא בכבודו ובעצמו ישים לבו ועינו עליה כל הימים. ואותה המשפחה בעצמה הבדיל בה וממנה ראשי בית אבות מובחר מן המובחר. והבדיל בין קדש לקדש. כך מלך מ״ה הקב״ה (=כך מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא) המציא זה העולם יש מאין, והבדיל ממנה היפה גוי אחד בארץ, ונטל חלק בראש ישראל עמו לחלקו ולחבל נחלתו להיות לו לעם סגולה…

ב. [שכבות החברה בקהילות ישראל! עלית והמון: מעמדם המיוחד של המלומד, המשכיל והמשורר בחברה היהודית]

ובאותו החלק המשובח העולה היא למעלה למעלה ומינה ובה בחר והבדיל עיני העדה הם העומדים על הפקודים הת״ח הנק׳(=התלמידי חכמים הנקראים) תמיד בשם ׳עמי׳ ונק׳ (= ונקרא) בשם ישראל לשון שררה וחשיבות. והמון העם הנק׳ בשם יעקב לשון עוקבא ומרמה אע״פ שהם חביבין עליו כאישון בת עין. יען אף הם מלאים מצוות כרמון כמו שדרשו ז״ל על פסוק ׳כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנים שביך וכו׳(ברכות דף נז, א; זוהר ח״ב דף ק, א: שיה״ש רבה ה ועוד) עכ״ז(=עם כל זה) אינם כ״כ(=כל כך) כמו הכת הראשון הנק׳ בשם עמי…

[1]      כאן מובעת בפירוש עמדת צאצאי המגורשים, שהיו בעלי תודעה מובהקת של עליונותם — שמקורה במוצאם הקשטיליאני. ואכן, הם היוו מעין שכבת אריסטוקרטיה אינטלקטואלית אמידה, שאחזה בשררה, והשווה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 126-122 (רבנות ושררה), על ההבחנה בין העלית (האינטלקטואלית) וההמון.

[1]    עוקבא, במשמעות אחוריים של חיה. והשווה עקב ו׳עקבה׳(במשמע ערמה, מזימת תחבולה, מלכים ב י, יט>.

ג. [אהבת אלוהים. ישראל טוטפות בין עיני הקב״ה]

ולא זו בלבד אלא תמיד חושק בנו ונתננו לטוטפת בין עיניו כמ״ש ז״ל במס׳ ברכות(דף ו, א): מנין שהקב״ה מניח תפילין וכו׳… וכמו שהתפילין שלנו כתיב בהן אחדותו… גם תפילין דמארי עלמא כתיב בהן אחדות ושבח, כמ׳׳ש: ׳ומי כעמך ישראל׳ וכו׳.

ד.  [הייחוד המיסטי של אלוהים ועמו באמצעות התורה]

ולא זז מחבבנו עד שנתן לנו חמדה גנוזה מראש מקדמי ארץ(= התורה) עד לא עשה ארץ וחוצות, כמה דורות מאהבתו אותנו כדי שע״י שהיא רוחנית מלובשת בפשט גשמי נתדבק אנחנו עמו וצאן מרעיתו שאנו גשמיים עמו יתברך, שהוא רוחני נשמה לנשמה, כמש״ה (=כמו שאמר הכתוב): ׳ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם׳ וכו׳, ירצה ואתם הדבקים בה׳ דוקא ולא האומות, יען חיים כלכם בתורה, הגם שיש הפרש בין יעקב לישראל כמ״ש לעיל ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבכם שחיים כולכם, כולכם קבלתם התורה שהיא החיים האמיתיים ׳ובחרת בחיים׳… כמ״ש(=כמו שאמרו) ז״ל:׳כל העוסק בתורה שכינה כנגדו׳ עוד אמרו ע״פ(=על פסוק) ׳ולאמר לציון עמי אתה׳, א״ת (=אל תקרא) עמי אלא עמי. ולדעתי זוהי כתת מסדרי ברכת התורה באומרם: ׳אשר נתן לנו תורת אמת חיי עולם׳ וכר… נתן לנו תורת אמת כדי שנתדבק בו יתב׳ (= יתברך) ונהיה מרכבה לשכינה שהיא חיי עולם נטעה בתוכנו. ומרוב חבתו אותנו צונו להראות לפניו ביום שמחת לבנו ג״פ (=שלוש פעמים) בשנה, כחשוק שמתאוה לראות תשוקתו. ולאחר שראה אותה ותיטב הנערה בעיניו מצוה אותה ואומר לה: ׳זה חסדך אשר תעשי עמדי׳. שבכל עת וזמן שתהיה לבושה שני עם עדנים ומקושטת בכ״ד קישוטי כלה כדת הנשים… תתראה לפניו כי יש לו נחת רוח בהיותו זן עיניו ממנה. כמ׳׳ש החכם: ׳הראיני את מראיך השמיעיני את קולך׳ וכוי.. . — אלא הכוונה שע״י התורה בכל עת ובכל רגע הוא חושק לראותינו. והלא הוא ׳משגיח מן החלונות׳ וכו׳ יען בתורה אנו מתנאים ומתיפים לפניו, כי ׳חכמת אדם תאיר פניו׳, ויאמר נא ׳הראיני את מראיך׳ בעת שתשמיעיני את קולך בבתי־כנסיות ובבתי מדרשות.