עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר מ.שה עמאר – האישים המוזכרים בחיבור

האישים המוזכרים בחיבור

הספר ״עץ חיים״ משופע בשמות חכמים ואישים המוזכרים בו. לגבי רובם, מקור זה הוא היחיד המזכירם. בשמות המשפחה של התושבים יש שמות הנפוצים גם בספרד או שמקורם ספרדי, כגון: פינטו, המון, זכרי, רמוך. סיבת הדבר בקירבת שתי הארצות מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, לכל הפחות לגבי ספרד המוסלמית, וההגירה ההדדית שהיתה קיימת מאז ומתמיד. לכן, על סמך השם לבד, אין לקבוע את מוצאו של אדם, אם הוא מן המגורשים או מן התושבים. כמו־כן ישנם שמרת־משפחה בין שמות התושבים שלא נתקלנו בהם אחר־כך, כגון: אזרדב, אקדר, בוגזאלא, בן נונא, פאטרני. ייתכן שנפלו בכתב־היד של ״עץ־חיים״ שיבושים במספר שמות. את השמות ערכנו לפי סדר האלפבית, והשתדלנו ללקט פרטים במידת האפשר על האישים המוזכרים. למרות שאין זה ברור אם סדר חתימותיהם כמו שהוא לפנינו מוכיח על דירוג מעמדם בקהילה, הקפדנו לציין זאת ליד כל אישיות.

  ר׳ יצחק אבוהב :  מוזכר חיבורו ״לשון הרב יצחק אבוהב ביאור יורה דעה״ בין ׳הספרים הנמצאים אצלנו׳ אשר אסרו את הנפיחה. מלשון זו משמע שספר זה היה בהישג ידו של ר׳׳ח גאגין בספרייתו או בעיר פאס, הגם שאין ציטוט ממנו ב״עץ חיים״, לא בדברי ר״ח עצמו ולא בדברי חכמי הגירוש. חיבור זה היה בידי הרדב״ז, אשר השתמש בו. נראה כי הכוונה לר׳ יצחק השני, שיצא בגירוש לפורטוגאל ונפטר שם בחורף בשנת רנ״ג, בהיותו כבן ששים שנה. עם תלמידיו נמנו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ משה דאנון ור׳ שלמה אלכלאץ. מחיבוריו ידועים לנו:

פירושו על פירוש הרמב״ן לתורה (קושטא רפ״ה); ״נהר פישון״, דרשות (שם רצ״ח); חידושים על מסכת ביצה (נדפס בתוך שו״ת מהר״ם גלאנטי, ויניציאה שס״ח); חיבורו על הטורים: ה״בית יוסף״ מצטט ממנו בטור אורח חיים, החיבור על טור יורה דעה מוזכר ב״עץ חיים״, וייתכן שחיבורו הקיף גם את אבן העזר וחושן משפט. בכתובים ממנו: חידושים למסכת קידושין וכתובות; פירוש על רש״י לתורה; כמו־כן תשובות ממנו, שרובן אבדו. בעבר ייחסו לו את ספר ״מנורת המאור״, אך כיום הוכח כי מחברו הוא ר׳ יצחק הראשון.

ר׳ שלמה אבוהב. חותם שמיני על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין, ורביעי על פסק־דינם המתיר את הנפיחה. אין לנו פרטים נוספים עליו, ולא נודע אם היו לו קשרים משפחתיים עם ר׳ יצחק אבוהב. מבני משפחת אבוהב חיו במארוקו בעיקר באיזור הספרדי^.

משה אבוטאי, מראשי קהל המגורשים. היה מקורב למלך בוחסון בפאס בשנת רפ״ו(1526). הוא הזהיר את המתפללים שלא יקומו מפני ר״ח גאגין כשייכנס לבית־הכנסת, לאחר שר״ח התבטא כלפי חכמי קאסטיליא ״שקר נחלו אבותינו״. הוא רדף את ר׳ יעקב בלחסן וניסה לפגוע בו, על שתמך ברבו ר״ח גאגין בפולמוס הנפיחה. אבוטאי התלונן עליו למלך, ובעקבות תלונה נגדית שהגיש ר׳ יעקב בלחסן הושם אבוטאי בכלא שבחצר המלך. הוא מתואר ב״עץ חיים״: ״כי משה הנזכר גדול בבית המלך מצד שהיה מוסר ומלשין״. כדי כך הגיעו הדברים, שגם הנגיד חשש לטפל בתלונת ר״י בלחסן נגד אבוטאי.

ר׳ משה אבורביע מן אלקלעא (Alcal'a). לפעמים היתה חצר המלך בעיר זו. הוא נפטר סמוך לגירוש ^. היה תלמיד ר׳ שם טוב אלקחלי  הוא חיבר קונטריס בענייני טריפות, וכנראה כלל רק טריפות הריאה. הקונטרס היה בידי ר״ח גאגין, המצטט ממנו ב״עץ חיים״. הוא נשאל על־ידי חכם אחד ממקום שהנהיגו היתר בנפיחת הריאה, אם יש להם על מה שיסמוכו או עליו לפעול לביטול מנהגם. בפנייתו ציין השואל שהוא פונה בעניין זה לחכמים נוספים ומחכה להכרעתם. בתשובתו שולל ר״מ היתר זה מכול וכול ואף מזרז את השואל לפעול בהקדם ^.

לכן החכם עשה והצלח להסיר את המות הזה… ולא תמתין עד שתשלח לכל החכמים כאשר כתבת… אלא תסיר את המסווה מעל פניך ודבר אליהם קשות ושמעו לקולך ותחיה את נפשותם כי הנוהג המנהג הזה ממלא ביתו טרף ומעונותיו טרפה…ומשה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בך.

לדברי ר״מ אבורביע, מנהג זה נמשך מהעיר אוקניא (Ocana) למקום החכם השואל. הוא מספר כי, בשעה שנשמע בעיר אלקלעא כי בעיר אוקניא נהגו היתר בנפיחה, התכנסו דון ר׳ אברהם בן באן בנשת, ״רב כל קהלות הקדש״, וחכמים נוספים. הם דנו בעניין והחליטו לשלוח ולהביא לפניהם את השוחט מאוקניא. כאשר בא השוחט, הודה לפניהם שאכן כך הוא נוהג וכן מנהגם. לשאלתם, על־סמך מה נהגו להתיר את הנפיחה, הצביע על הרמב״ם, הכותב במפורש שמעיקר הדין הדבר מותר. תשובתו זו עוררה את חמת השומעים, והם הטיחו כלפיו, מה ראית להעדיף דברי הרמב״ם הללו על פני דבריו שכותב שהמנהג הפשוט בכל ישראל לאסור כל סירכה שלא כסדרן? רב החצר החליט לאסור במקום את השוחט, להעבירו מתפקידו ולהטיל עליו עונשי נידוי וקנס. אך בהתערבות שרים שוחרר ממאסרו והועבר מתפקידו ^. החכמים המכונסים אף כתבו מכתב חריף על עניין זה לראשי הקהילה בעיר אוקניא. על ר״מ אבורביע אין לנו פרטים נוספים. ידוע חכם בשם ר׳ משה בן רביע שחי בדמשק; ר״י גארסון דרש בשנת רע״א בפרשת ויקהל לכבוד ברית המילה של בנו. ייתכן שזה היה נכדו של ר׳ משה דנן. משפחת אבורביע אינה מהמשפחות העניפות במארוקו; היא פעלה בעיקר באיזור הספרדי.