נוהג בחכמה- מנהגים-ר' יוסף בן נאיים

מנהגים….

אבל

א.   מנהג בבית האבל, מי שיש בידו יכולת בבוא המנחמין לנחם נותנים להם כוס קאוו״י בסוכר לברך ולשתות. ור״ל הכוונה בזה לא לתענוג עושים זה, רק להרבות במצות הברכות למנוחת הנפטר, שתהיה מצות ברכה זו נמשכת על ידו ויגיע לו זכות מזה, כמו שלומדים בבית הנפטר למנוחתו. ועיין להרה״ג מבבל זצ״ל בספרו רב פעלים, ח״ג יו״ד סי׳ לב שכ' על מנהגם שנותנים מין ריח טוב לכל המנחמין לברך,. ונתן טעם לזה להרבות ברכות למנוחת הנפטר.

ב.  מנהג בשבעת ימי אבילות, הולך האבל לבית החיים אחר תפילת: שחרית על קבר המת. והולכין עמו כל קהל בהכנ״ס ששם מתפלל, ועושים שמה ניחום אבלים והשכבה למת. ומי שהשיגה ידו נותן צדקה למנוחת. המת, ועושין פדיון למת ע״י תלמידי חכמים, ומחלקים בכל יום צדקה; כפי יכולתם.

מנהג לעלות לבית החיים הוא מנהג קדום, הביאו הריב׳׳ש ז״ל, סי׳ קנח; עיי״ש. ואדרבא התרעם על מי שאמר שמנהג זה הוא מנהג הישמעאלים. ונתינת הצדקה עבור המת כ׳ בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני אבל סי׳ תפ, בספרי גרסינן כפר לעמר ישראל אלו החיים. אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה. מכאן הביא ראיה; הרב שמריה זצ״ל, שמצוה להניח צדקה עבור המתים. ואפשר כי יסוד המנהג זה נתהווה, שמצאתי בהמאסף, שנה יט, ש׳ תרע״ד, כרר שני, סי׳ נט, אות ב, מהרב משה שמעון פסח, על מי שצוה שלא יקברוהו סמוך למיתתו רק ב׳ ימים אחר פטירתו. דשמא נתעלח וע״י הקבורה אפי׳ שלא: מת, ודאי ימות מכובד העפר, כפי הקבורה שלנו. ולא דמי למנהג קדמונים שהיו קוברים סמור למיתה, דשאני קדמונים שהיו קוברין בכוכין והית יכול לחיות אם לא מת. דמטעם זה היו פוקדים שלשה ימים, שמא עדיין חי הוא. כמו שאירע שהניחו בכיר אדם א׳ בחזקת מת ומצאוהו אח׳׳כ חי וקיים, וחיה עוד כ״ה שנים והוליד בנים אחרים. ודבר זה נכתב במס׳־ שמחות, פ׳ שמיני, שמבקרין על המתים ג׳ ימים משום מעשה הנז׳. והרב יעב״ץ כ׳ דבלי ספק היה נמסר לחז״ל שיעור מיתה, והאי עובדא דמס׳ שמחות היא מקרה בעלמא ממקרים הרחוקים אחד לאלף שנים, עיין בזה בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר קבורה.

ג.  מנהג במחז״ק נתחדש שלא היה לעולמים, לשאת את המת בעגלה והמנהיגים אישי החברה, ובהגיעם לפתח בית הקברות בכתף ישאו. וזה דוקא באנשים שמתו במקומות רחוקים, אבל אנשים שמתו בשכונת היהודים נושאים אותם בכתף. עיין טור יוד״ ע סי׳ שנח, ומנהג ישן הוא לשאת את הארון בכתף, ע״ד שנשאו הכהנים את ארון השם. ולשון הש״ם ברכות יז: נושאי המטה וחילופיהן ות״ח פטורים מק״ש וכו'. וכלשון הזה כ׳ מרן או״ח סי׳ עב, נושאי המטה. ועיין בשו"ת מו״ה צבי חיות, סי׳ ו, שכ׳ שמצד הדין אין לאסור להרכיב את המת בעגלה. ועיין בםס׳ ארץ החיים, סי׳ שסב בשם השו״ג, שכ' דבא״י אין נושאין בארון כ״א במוטות. והביא בשם ספר ויקרא אברהם, דף קכו, דכן נוהגין בעיר צפת ת״ו עפ״י האר״י ז״ל. ויש סמך מפסחים דף נו, שחזקיה גירר עצמות אביו על מטה של חבלים משום כפרה והודו לו חכמים, עיי״ש. ועיין בס׳ מעבר יבק, מאמר שפת רננות, ועיין שו׳׳ת מהר״ם שיק ז״ל, חאו״ח, סי׳ צב, כמה טרח למצוא סעד למנהג זה, ולדעתו טוב לישא את המת בכתף והביא ראיות לזה, עיי״ש. עוד כ׳ הרב הנז׳, בח׳ יור״ד, סי׳ שכ״א, תשו׳ ע״ז, ולבסוף כתב דלכל הפחות יש ליזהר שלא יעשה העגלה המיוחדת לזה, דוגמת העגלה שעושין אוה״ע לענין זה. דבכל דברים שאנו עושים בדי לידמות להם הם אסורים לנו מכמה לאוין, כמ״ש הרמב״ם בהל׳ עכו״ם ובחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אוה׳׳ע, עיי״ש.

ד.   מנהג אין אבילות פרהסיא נוהג בפורים, עיין ליקוטי ויאמר יצחק, ח״א, השייכי לאו׳׳ח, הל׳ פורים, אות ג, וציין לכמה פוסקים בזה. ועיין ברכ״י, סי׳ תרצו, הלכה למעשה.

:ה. מנהג במחז״ק פאס יע״א, נוהגים האבלים כפסק מרן ביו"ד, סי׳ שעח, סעי׳ ח—ט, שאוכלין בשר ושותין יין, ויש עיירות במערב שמחמירין על עצמן שאין אוכלים בשר כל ז׳ ימי אבילות, כגון קאזאבלאנקא, מוגאדור, אוזדא, ברכאן וכו'. ואינם אוכלים אפי׳ בשב״ק. .ובאוצר דינים ומנהגים, כתב כי מנהג סיביליא שלא לאכול בשר בימי אבילות. ועיין בשו״ת קרית חנה דוד, ח״א, תשו׳ השייכי ליו״ד, סי׳ לב, .מה שב׳ בזה ומה שציין לזה. ועיין לה׳ החבי״ף, בס׳ רוח חיים, ח׳ יוד״ע, סי׳ שעח, אות ב, כתב דמנהג איזה מקומות שאינם אוכלים דגים משום דהוא דאגה, עיי״ש.