אירופה ממרוקו: אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

מבוא

העיר טנג'יר ( Tangier/ Tánger , או בשמה הערבי טנג'ה ), הסמוכה לחופיה הדרומיים של יבשת אירופה, הייתה אחד המוקדים של התפשטות הקולוניאליזם האירופי ליבשת אפריקה בעת החדשה. לקראת המאה התשע עשרה הפכה לעיר נמל חשובה ושימשה שער לכניסתם של סוחרים, דיפלומטים, מיסיונרים והרפתקנים אירופים למרוקו. ההיסטוריה של יהודי טנג'יר, כמו קבוצות אתניות–דתיות אחרות בעיר, גדושה באירועים והתרחשויות הממחישים באופן מובהק את השפעתו של מפגש עם גורמים אלה.

המסגרת ההיסטוריוגרפית

חוקרים רבים ראו בראשית שנות השישים של המאה התשע עשרה נקודת מפנה בהיסטוריה של העיר טנג'יר ושל קהילתה היהודית. לאחר מלחמתה של ספרד עם מרוקו ( 1860-1859 ) הלכה וגברה חשיבותה של העיר כצומת בסחר הבין–לאומי, תהליך אשר השפיע מאוד על הריבוד החברתי של אוכלוסייתה. לאחר המלחמה גברה משמעותית גם התעניינותם של ארגוני פילנתרופיה אירופיים, במיוחד ארגונים אירופיים–יהודיים, באורחות החיים בקהילת יהודי טנג'יר ובקהילות נוספות באזור.

השינויים הללו היו חלק מן התמורה ההיסטורית שחלה במזרח התיכון ובצפון אפריקה החל מן המאה התשע עשרה על רקע ההתפשטות האירופית. שתי אסכולות מחקר מרכזיות שעסקו בסוגיה זו נחלקו באשר למהותה של התמורה ההיסטורית. אסכולה אחת, אשר שלטה בכיפה עד שנות השישים של המאה העשרים, ראתה על פי רוב בתהליך ההתפשטות האירופית תהליך חיובי שהביא לשבירת ה'מסגרות המסורתיות הקפואות' בחברות המזרח תיכוניות על ידי אימוצו של דגם המודרנה האירופי. לעומתה האסכולה האחרת, שהתפתחה משנות השבעים של המאה העשרים, ושדגלה בהשקפת עולם נאו–מרקסיסטית רוויזיוניסטית בעיקרה, ערערה על תפיסת קודמתה והציגה את תהליך ההתפשטות כתוצר של התפתחות מערכת כלכלה עולמית שמרכזה היה באירופה, ואשר אפשרה לאירופה לנצל ניצול ציני את ארצות הפריפריה. לטענת אסכולה זו התהליך הפך את ארצות הפריפריה למודרניות אך גם לנחותות במסגרת הפוליטיקה והכלכלה העולמיות החדשות. גישה זו נתמכה על ידי המהפכה המחשבתית שחולל אדוארד סעיד, שהציג את מערכת היחסים בין מזרח למערב כתוצר של שיח שמהותו כוח ושליטה קולוניאלית, שיח ציני בעיקרו, אשר הציב דיכוטומיה בין המזרח הנחות והמהותני לבין החברה האירופית המתקדמת, וזאת בין היתר כאמצעי להזנה ולניהול של המפעל הקולוניאלי.

מחלוקת היסטוריוגרפית זו השיקה במידה רבה לדיון ההיסטוריוגרפי הער שהתקיים בקרב חוקרי יהדות המזרח לדורותיהם. חוקרים בולטים בעלי אוריינטציה מודרניסטית אירופוצנטרית במהותה, עמדו על גורמים שונים שמקורם בחדירה האירופית למרוקו, ושהובילו לשינוי פני חברתה המסורתית והמתנוונת על פי תפיסתם. בתוך כך שעתקו חוקרים אלה באופן מובהק את השיח הקולוניאלי על אודות נחיצותה של ה'שליחות המתרבתת' ( mission  (civilizatrice מחקרים רבים על יהודי מרוקו בתקופה הנדונה הציגו את ההתערבות האירופית באורחות חייהן של הקהילות היהודיות במזרח כתהליך חיובי שאִפשר ליהודי מרוקו 'להיוושע' משגרת חייהם כנתינים במעמד נחות ונרדף בשלטון האסלאם. לדידם אימוץ מסגרת המודרניזציה האירופית הוא שאפשר לשבור את מסגרת הדִ'מה (החסות) המסורתית, שהגדירה באופן משפטי את זכויותיהם וחובותיהם של המיעוטים הדתיים בשלטון האסלאם, ולהצעיד את יהודי האזור אל עידן אמנציפציה ונאורות.

גם בתחום זה ניעורה עד מהרה הביקורת. חוקרים פוסט–קולוניאלים רוויזיוניסטים, שהושפעו כנראה מהשיח הסעידיאני הרווח, ביקשו להציג את היחסים הרעועים בין יהודים לאדוני הארץ המוסלמים כפועל יוצא ממדיניותו ומפועלו של הכובש הקולוניאלי. לדידם חיבוק הדוב שחיבקו גורמים אירופיים גורמים בחברה המקומית הוא שערער את אשיותיה וכן את היחסים התקינים ששררו מלכתחילה בין יהודים ובין שכניהם המוסלמים. מתוך כך גרסו כי יש לראות בשיח המודרניסטי בדבר ה'שליחות המתרבתת' חלק מן הניצול הציני של המערב את המזרח. (17)

הערת המחבר 17 – למשל: פרנקל טען כי יהודים ומוסלמים בני עילית הסוחרים העירונית במרוקו קיימו קשרי מסחר ענפים וחיו בשכנות טובה לאורך המאה התשע עשרה, לפחות במישור העסקי־ הכלכלי, עד ההתערבות האירופית. ראו: פרנקל. ההיסטוריון המרוקני בעל האוריינטציה הפוסט־קולוניאלית עיאש טען כי ההיסטוריוגרפיה האירופית הציגה על סמך ספרות הנוסעים האירופים תמונה מעוותת של מצבם של יהודי מרוקו, מאחר שהשוותה את מצבם, שלא בצדק, למצב היהודים באירופה באותה תקופה. ראו: עיאש.

שלב חדש בחתירה לפרדיגמת מחקר חלופית התפתח מן הניסיון להתמודד עם הבעייתיות הכרוכה על פי רוב בגישה הפוסט–קולוניאלית ובשיח האוריינטליזם הסעידיאני המזין אותה. סעיד פיתח נרטיב נגדי שהציג את המערב ככובש ציני ואת המזרח כנכבש נעשק, ובכך רידד את התגובה המקומית וטשטש מורכבויות היסטוריות לא פחות משעשו זאת החוקרים המודרניסטים מושאי הביקורת שלו.

גם ביקורת מסוג אחר הושמעה. למשל לדידם של דניאל שרוטר ויוסף שיטרית הניסיון השגוי להציב דיכוטומיה בין מסורתי למודרני וההנחה כי תהליך המודרניזציה פירושו מעבר הכרחי אל חברה חילונית, משכילה ומשוחררת  (emancipated) הובילו לניסוח שאלות מחקר לא רלוונטיות ולהסקת מסקנות בעייתיות. שרוטר ושיטרית הציגו במחקרם מספר עבודות חשובות אשר התבססו על קו המחשבתי המודרניסטי המוצג כאן, ובהן מחקרים של נתן א' שוראקי, דוריס בנסימון–דונאת ומיכאל לסקר ופרקי ספרו של ברנרד לואיס 'יהודי האסלאם' ( Jews of Islam), אשר הציגו את חברות המזרח כמעין 'אובייקט היסטורי שקפא על שמרי המסורת והחל מתפתח עם 'תום המסורת' ) The End of Tradition ככותרת הפרק האחרון בספרו של לואיס(. הביקורתהמרכזית של שרוטר ושיטרית ואחרים הייתה כי בגללהניסיונות השגויים להחיל על חברות לא–אירופיות דגמיםתאורטיים הרלוונטיים לאירופה לא זכו מאפיינים מקומייםלחשיבות הראויה להם. המחקרים שביקרו התמקדו לחלופין בדפוסי מודרניזציה שהתבססו על שימור ערכים בעלי מאפיינים מסורתיים ו'מזרחיים', ושהקנו לרעיונות הזרים משמעות חדשה ופרשנות מקומית מתמדת.

מאמרו של דרור זאבי 'חזרה לנפולאון? ( Back to Napoleon ? ) עשוי לתרום להעמקת ההבנה של הסוגיה הנדונה. זאבי ביקש לראות בעידן המודרני תוצר של תהליכי שינוי אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים שהחלו מתהווים עם המפגש הקולוניאלי, שהיה תהליך היסטורי בפני עצמו. במסגרת מאמציו להניח תשתית תאורטית חדשה להבנת השינוי לא המעיט זאבי מחשיבותו של המפעל הקולוניאלי להבנת תהליכי המודרניזציה באזור, כפי שעשו חוקרים רוויזיוניסטים מסוימים, אולם הוא ביקש לצאת כנגד הדיכוטומיה הרווחת שלפיה תהליכי המודרניזציה היו במהותם מפגש בין מערב מייצר ומשפיע למזרח מקבל ומושפע. זאבי הציע להתמקד בתהליכים עצמם ולראות בהם ביטויים לשינוי כלל–עולמי אשר נחווה באופנים שונים בחלקים שונים בעולם והשפיע בדרכים שונות על ייצוג המציאות ועל מערכת היחסים בין חברות העולם..

דומה כי הצלבת הדברים הללו עם רעיונותיו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין ידע לכוח עשויה לסייע לרדת לסוף דעתו של זאבי, או לחלופין להוסיף עליה ולהרחיב את המשמעות הפוליטית והחברתית של טענותיו. לפי פוקו המציאות, שאנו תופסים אותה כמובנת מאליה, מוגבלת, מעוצבת ומוזנת באמצעות שיח שמקורו בדינמיקת יחסי הכוחות הפוליטיים בחברה. לפיכך הידע שנוצר בחברה הוא חלק בלתי נפרד ממאבקי כוח, ובתהליך ייצורו יש תביעה להשגת עמדת כוח. בהשראת תובנה זו אני מניח כי השיח שמפתחות קבוצות כוח המבקשות לבסס את מעמדן בחברה הוא במהותו שיח המבנה מציאויות חדשות בחברה ואף מזין בתורו תהליכים היסטוריים, כגון תהליכי מודרניזציה.

בצד הנחת יסוד זו מחקרי מבוסס על ההנחה כי למקורות היסטוריים תכונות סובייקטיוויות, וכי הם יכולים ללמד בצורתם הלשונית והגרפית וכן בנסיבות כתיבתם על החוויה של כותביהם. מחקר אשר משמש לי השראה בהקשר זה הוא ספרה של איריס אגמון 'משפחה ובית המשפט' ( Family and Court ) על תרבות המשפט והמודרניות בארץ–ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. המתודולוגיה המוצעת בספרה, מתודולוגיה השואבת מתוך תפיסת ההרמנויטיקה של הנס ג' גדאמר, נשענת על ההנחה כי לטקסט יש משמעות שבאמצעותה הקורא מסוגל לפרש את תפיסת המציאות של כותביו. לטענתה של אגמון ההיסטוריון יוכל להגיע לתובנות בדבר תפיסת המציאות של המחברים רק אם יראה בטקסט מושא למחקר היסטורי ויבין אותו כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה שהוא חוקר ולא כספק נתונים היסטוריים יבשים על ה'מציאות'. אגמון פיתחה תפיסה זו

בהתבססה על מאמר של זאבי העוסק במחקר היסטוריוגרפי על סמך רישומי בית הדין השרעי. שני מחקרים אלו עיצבו את הקו המתודולוגי המנחה של עבודתי. מאחר שהחונטה הייתה קבוצת כוח בחברה, ניתן לשער כי פיתחה שיח חדש. החונטה עיצבה השקפות אלה במסגרת פרשנויותיה לרעיונות הזרים, אך גם כיסוד פוליטי חשוב ששאב מניסיונותיה לכפות את מרותה הפוליטית על הקהילה על ידי שימוש באותם רעיונות. השערתי היא כי ההתמקדות באופן שבו פירשה את המציאות קבוצת כוח מקומית זו, שקשרה עצמה למפעל הקולוניאלי, ואשר עלה בידה להשיג מונופול על ייצור המציאות הקולוניאלית, עשויה להוסיף הרבה להבנת תהליכי מודרניזציה בחברות מקומיות בעידן ההתפשטות האירופית.

בדומה לביקורת הסעידיאנית אטען כי ההתפשטות האירופית אכן ניזונה משיח שהגדיר יחסי כוחות חדשים בעולם. אולם בניגוד לסעיד ולאופן שבו רידד שיחים מקומיים מורכבים, אציע לא לראות בשיח המודרניות שיח אוריינטליסטי או לחלופין שיח מודרניסטי שמקורו באירופה, אלא שיח שהתעצב לנוכח השקפת העולם של קבוצות אינטרסים וגורמי כוח ברחבי

העולם כולו עם ההתפשטות האירופית.