שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

שוש רוימי

רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

רבי יוסף יושב ליד שולחן עגול המכוסה בכיסוי קטיפה אדומה שהביא עמו ממרוקו כאשר עלה ארצה בשנת 1963. הוא מסרב להיפרד מן הכיסוי אשר ידע ימים טובים בעת שאשתו ימנה הייתה בין החיים.

הוא עלה ארצה אחרי מותה יחד עם בנו יהודה ולא הסכים להביא אישה אחרת לביתם שמא לא תטפל כראוי בבנו האהוב.

יהודה גדל בירושלים, סיים את לימודיו האקדמאיים והתחיל ללמד בבית-ספר יסודי בעיר. הוא מתמודד עם קשיי הלמידה יחד עם ידידתו למקצוע זוהרה. שניהם מתחבטים בשאלה איך לפתור את בעיית החינוך בכיתות לימוד ובכלל. התלמידים מתקשים להתרכז בשיעור ולא סובלים עונשים לא מצד ההורה ולא מצד המחנך. יהודה וזוהרה ממשקיעים שעות רבות בניסיון לפתור את בעיותיהם. שניהם מספרים שהוריהם היו מחנכים במרוקו.

שרבי יוסף החי בבדידות מאז עלייתו ארצה השלים עם בדידותו ובנה לעצמו חיים שלווים ושקטים.

באותו בוקר, הכין לעצמו תה בנענע. הנענע מפיץ ריח משכר בחדר והוא מתרפק על זיכרונותיו אי-שם במארכש. היו ימים שבהם התרוצץ בסמטאות ה"מלאח". תחילה במשחקים ולאחר מכן כ״פעיל עלייה". ששש… לא מדברים על זה… על מה אני חושב ? אסור בתכלית האיסור להעלות את זה ולו לרגע… בעצם עברו כל כך הרבה שנים… אולי בעצם מותר? מי יודע? מי מכיר אותי כאן ? אני יושב לי כאן בירושלים כסופר סתם. חי חיי רווחה ולא זקוק למאומה – השבח לאל. אחסרה עלה גוק לייאם  (היכן הם אותם ימים!) מעניין היכן יהודה בני כעת? בוודאי סיים ללמד כעת והוא בדרך לביתו. מי ייתן ויבוא לבקרני ולשתות עמי כוס תה? אתאי בנענעו כיד מטאזר בנטאעו (תה עם נענע עדיף על עשיר בעל הון). שומע אני נקישות או רק נדמה לי ?… אני מגיע… אני פותח לך את השער אַבְּנִי… חיים ארוכים יש לך! שתזכה לחיים מאושרים ותבנה לך בית בישראל הקדושה! מה קרה לך? מדוע אתה כה עצוב ועצבני? אתה תאמר לי שוב שהחיים בחינוך בישראל לא נסבלים ? בימיי­

­ "אנא אבא, קוטע את דבריו יהודה הצעיר, אל תתחיל לספר על שיטת הלמידה שלך במרוקו!" אך רבי יוסף אינו מקשיב ומתחיל לספר:

– "בהיותי צעיר, תמיד בדמיוני הפרוע חשבתי שכאשר אתבגר, אהיה לטרזן, הרקולס, עלי בבא ולא ידעתי פחד מהו. סירבתי לבקר בקביעות תחילה בחדר ולאחר מכן בבית-ספר יסודי והתיכון היחיד בעיר. עייפתי מלימודיי ונואשתי מן השגרה. אך בגלל אהבתי לאמי המסכנה ומתוך כבוד אליה בלבד, המשכתי את לימודיי. הפכתי אמנם לילד מפונק מאוד אך הייתי שקדן. מעשי הקונדס שלי גבלו בטיפשות ובחוסר אחריות מוחלטת. נהגתי לדלג מעל גגות הבתים ללא יראה או פחד כמו שראיתי בסרטים. תודה לאל, נשארתי בחיים ותעלוליי לא הסתיימו באסון.

אני זוכר שכאשר אמי אירחה את שכנותיה, היא נהגה לקבל אותן בשמחה מוגזמת לדעתי והתחלתי בדרישותיי המגוחכות והנובעות מפינוק יתר. הייתי נוטל מן העוגיות המיועדות רק לאורחים. היא נהגה להחביאן, השד יודע היכן, ולשלפן בעת הצורך ולא כאשר חפצה נפשי בהן. אהבתי את עוגיות ה"מצאפן" – שקדים טחונים בתבניות בצק אפוי. בזריזות משכתי מן הצלחת אחת אחר השנייה כנקמה וכדי להביכה. הייתי דורש דמי כיס מוגדלים והיא, נבוכה, הייתה מושיטה לי עוד מטבע וסוגרת עליו את אצבעותיי באומרה: "סיר אבני, ללאה איהדיק – לך בני, ישמור אותך הא-ל!" הייתי קורץ לפריחה השכנה המכוערת שלא כל כך אהבתי ־ התרועעתי ברחובות המלאח עם בנה נסים וביחד תכננו מעשי קונדס.

מורי ורבי אשר לימדני בחדר היה רבי חזוט. בחדר התלמידים ישבו על מחצלת, בצפיפות נוראה ובחום הכבד של מארכש. הכיתה לא הייתה מאווררת בכלל ועל כן, אבי ז״ל, ביוזמה אישית, הואיל בטובו להתקין לנו בתקרה מאוורר המונע על ידי תלמיד תורן במהלך כל שעות הלימוד. התלמיד המיוזע החליף צבעים במהלך שעות התורנות. זה היה שעת ספורט ומנוחה מן הלימודים אך הוא לא היה פטור מלהקשיב לשיעור ומידי פעם רבי חזוט היה שואל אותו כדי לבדוק את ערנותו,אם לא ידע להשיב, היה זוכה למנה הגונה של הצלפה על רגליו המורמות מעלה באמצעות כלי הנקרא "פלאקה" – שני מקלות מחוברים בחבל עבה המלופף סביב קרסוליו של התלמיד המסכן שזכה להצלפה מאחד החברים. הרב ידע תמיד לבחור כתלמיד המעניש את זה שיחסיו עם הנענש היו מתוחים. כך שהיה לנו ממה לחשוש בהחלט.

"אבא, קוטע את דבריו יהודה, איך המשכת את לימודיך עד להוראה בתנאים כה מחפירים? איך משרד החינוך, אם היה כזה, התיר לו לכבוד הרב לנהוג בתלמידים כאוות נפשו?"

"אל תפריע לי, בני, אמנם התנאים היו מחפירים אבל העובדה היא שהנני כאן לפניך, סופר סתם – מלמד ומחנך אשר זכה להעלות יהודים לארץ ישראל ועלה אחרון אליה רק כאשר חייו וחיי הוריו היו בסכנה ממשית…"

"על איזו סכנה אתה מדבר? עוד מעט תתחיל לספר לי שהיית סוכן חשאי… ״

"לא… אך… בעצם… אני יכול כבר לספר… חלפו כל כך הרבה שנים מאז… לא יוכלו לעצור אותי על כך… ״