אב־הטיפום של הד'ימי בתודעה הערבית-הפלשתינאית

אב־הטיפום של הד'ימי בתודעה הערבית-הפלשתינאית

הרבה והרבה ספרים שעניינם בגזענות אנטי-יהודית, אנטי-כושית ואנטי-ערבית בחברות מערביות חושפים את רישומיהם הנפסדים של אבות-טיפוסים קאריקאטוראליים בתודעה הקיבוצית. הוכח שתיקונם של היחסים בין מדכאים למדוכאים — על דרך האמאנציפאציה, התבוללות או אף השיחרור הלאומי, כמו אצל הערבים שחיו במשטר קולוניאלי — אין בו בהכרח כדי לטשטש את הדימוי הדימונולוגי הדבק בקבוצות המקופחות. נהפוך הוא: האמאנציפאציה של קיבוצים שהופקעו מאנושיותם מעלה צורות חדשות של פסיכוזות קיבוציות חולניות. אכן, ככל שהמציאות מורחקת מן הדימוי המסורתי, כך יובלט אב־הטיפוס ביתר הדגשה כדי לגשר על הפער המכאיב בין הזיה למציאות. הנה כך, ככל שהישראלים מתרחקים מדימוי הד׳ימי היהודי, כך הקאריקטורה שלהם מזוועת יותר ויותר. כך מדכאיהם מתאמצים להתאים את המציאות להזיה.

בידוע שלעתים קרובות מרידתו המוצלחת של הנכבש מותירה צלקות בנפשו של הכובש. שאיפת־נקם, שנאה, תשוקת־השמדה — ״רצח־ממלכה״ כשהדברים אמורים במדינה — אלו מבטאות את מבוכתו ואזלת־ידו של המדכא נוכח התמרדות קרבנו. שוויון זכויות לצד שהופקע מאנושיותו משפיל את הקיבוץ השליט, שהואיל ונגזלה ממנו עליונותו הוא מבקש למצוא פורקן לרצוךהשליטה שלו בהזיות־דמים. רפלקסים אלה נותחו בהרחבה בספרים שעניינם בתופעת הגזענות. העקרונות הכלליים האלה מופיעים בשני מישורים במאבק הישראלי־הערבי. מצד אחד, הם משפיעים על עמדותיהם הקיבוציות של הערבים כלפי הציונות וכלפי שרידי היהודים בעולם הערבי; מצד שני, ובמישור כאוב הרבה יותר, יש בהם כדי לתרץ את יחסם של הערבים הפלשתינאים לציונות. בו־בזמן שבפזורה היהודים עומדים עמידת מיעוט דתי כלפי הסביבה הרי בארץ־ישראל עמידתם, שעוצבה על־ידי 4,000 שנות היסטוריה, עודנה — ולעולם תהיה — עמידתו של עם שנגזלה ממנו הטריטוריה הלאומית שלו, וזאת בלי הבדל מה הפער הדמוגרפי שנוצר כתוצאה מן הדיכוי. בארץ־ישראל היתה אפוא ההפלייה גדולה יותר בשל הממד המדיני: הנישול הטריטוריאלי. ספק אם היתה עוד אומה שבאורח שיטתי כל־כך הושפלה ונעשקה מביטויה הלאומי(דמוגרפיה, היסטוריה, לשון ותרבות) כשארית היהודים במולדתם. הפיכתה של ארץ־ישראל לארץ ״נקיה מיהודים״ שיקפה את כוונתו המדינית של הכובש להתבסס במקום לצמיתות ולאכוף את ערכיו לעולם־ועד. הסיבה למדיניות מעין זו היא שלערבים לא היה כל ספק ביחס לייעוד ההתפשטות שלהם, שעליו היתה תהילתם. היטב הם יודעים שגם ארץ־ישראל וגם עם־ישראל מוזכרים לעתים קרובות בקוראן, ומתוך ספרי־הקורות המוסלמים ושאר מקורות הריהם מעורים בתולדות הכיבוש ומהלכו. יודעים הם גם כי העיר היחידה שהקימו בארץ־ישראל היתה רמלה, וכי הערים, האדמות והמטעים שעליהם השתלטו היו שייכים לאחרים. מן הקוראן, החדית׳ והאגדות הערביות (ומחזונו של ההיסטוריון אבן־ח׳לדון, בן המאה הי״ד) גם ברי להם כי באחד הימים עתידים היהודים לשוב למולדתם.

הרדיפות על התושבים ילידי ארץ־ישראל סייעו לביסוס חדירתם של הזרים ואילצו את עם־ישראל ללכת בגולה. אולם בעת החדשה חל שינוי קיצוני במצב, שבעבר יפה היה לכובש. חולשת השלטון המרכזי העות׳מאני איפשרה לממשלות אירופה לפרוש חסותן על הלא־מוסלמים. הודות להתפתחות העתונות וכלי התקשורת והתובלה החדישים התארגנה הציונות כתנועה מגובשת וכלל־עולמית לשיחרור לאומי. הטכנולוגיה המודרנית היתה משקל־שכנגד לפחיתות המספרית. השתנו הזמנים: הנדידות האזוריות הקטנות של יהודים שבי־ציון — שעד אז נוטרלו על־ידי רדיפות, גירושים ושחיטות שהיו לפעמים מנת־גורלם של ניצולים הבאים בשעריה של ארץ־ישראל — לבשו צורה של תנועת־הגירה גדלת־ממדים, שסופה שאכן הביאה לכינונה של מדינה יהודית עצמאית.

הקשר היסטורי זה יש בו כדי להסביר את ההשפעה הטראומאטית שהשפיעה התקדמותה של הציונות על תודעת הערבים בארץ־ישראל. במישור הדימוי הקיבוצי אין התנהגותם של יהודי אירופה הולמת את אב־הטיפוס של הד׳ימי, שמחיקת צלמו האנושי אוששה והצדיקה את הרגשת העליונות והשררה של האומה. עלייתו של הד׳ימי לדרגה של שוויון עם מדכאו היתה בעיניו של הלז ביזוי משפיל, לפי שבכך ירד לדרגת קרבנו־לשעבר, אשר בו ראה מאז ומתמיד את פסולת־החברה, אדם הראוי רק להיסבל. מבחינה מדינית זיעזעה מרידת הד׳ימים את התודעה המדינית הערבית, לפי שחזרה והעמידה בסימן־שאלה את הלגיטימיות של הריבונות הערבית על השטחים שנכבשו בג׳האד וחישבה לערער את יסודות הלאומנות הערבית. אין אפוא כמעט תמיהה בדבר שהצדדים השונים האלה מחריפים בתודעתם של הערבים־הפלשתינאים, המעורבים במישרים בבחינתו הטריטוריאלית של המאבק. כאשר עם ד׳ימי, שזכה ליהנות מן הד׳ימה, משיב לו שטח שנעשה ערבי מכוח הג׳האד, נראה הדבר כמין שואה בממדים קוסמיים. הספרות האנטי־ציונית של הערבים־הפלשתינאים משקפת לפרטי־פרטים את התפיסה הערבית של הד׳ימי ושל גורלו. יש ויש מקום לשאול אם מחמת הטיכסוּס הפוליטי אין גם לבנון מדינה ד׳ימית.

סובלנות או דיכוי ? 

משטר הד׳ימה כלום סובלני היה או מדכא? הבל יהיה זה להשיב על כך על דרך המופשט, שכן כגילוי של ציביליזציה יחידה-במינה יש להעמידו בהֶקשר ההיסטורי שלו, לרבות צירופי-המסיבות הכלכליים והמדיניים. את צדדיו החיוביים והשליליים, את השינויים שחלו בפירושיו ובמימושו במקומות ובזמנים שונים, יש להעריך מתוך השוואה לשאר משטרים של התפשטות ושליטה בתקופתו-הוא. לא זו תכליתו של חיבור זה, שלא בא אלא לבדוק את המשטר הזה ולעיין בו מנקודת-המבט של קרבנותיו. אין ספק שפירוש ההיסטוריה מזווית-הראייה של הקיבוץ השליט יעלה תמונה אחרת לגמרי. הנה כי כן, היו שטענו כי השלטון הערבי־המוסלמי הבטיח הגנה לבני-חסותו, ועל כך אפשר להשיג ולומר כי מעיקרה התבטאה הגנה זו בשליטתו של צבא-כיבוש על אוכלוסיה שפורקה מנשקה. אמת, בכך נמנע גישומו של איוּם, אבל איום זה בא, אחרי הכל, מן הקיבוץ השליט בעצמו, שהרי נבע מזכויות שנטל לעצמו על-פי חוקי המלחמה והנצחון שלו.

טיבה דו־המשמעי של סובלנות זו כרוך בסיבוכים שבזיקתה למשטר יחיד־ במינו של מלחמת־תמיד, שנצטיירה כמערכת־יחסים יחידה שבגדר האפשר בין עמים — מערכת־יחסים המוגדרת רק על־פי קווים דתיים. במערכות תיאולוגיות הנטולות תפיסה מעין זו היה העימות בין עמים או מדינות עקוב־דמים לא פחות ומלוהט קנאות דתית לא פחות, אך מאחר שהמלחמה לא נחשבה בהן חובה דתית — חלק בלתי־נפרד מן היחסים בין הבריות — יכלו מערכות אלו גם להסתגל לקיום־צוות פלוראליסטי ולפתחו, במסגרת של שוויון והשלמה הדדית עם זכויות הזולת, ולא לפתח דווקה קיום־צוות של שליטה וסובלנות. מסגרת זו של מלחמת־דת תמידית ואוניברסאלית היא המשווהלסובלנות המוסלמית את אפייה המיוחד.

אכן, ההגנה שהעניק הנביא ל״עמי־הספר״, האיסור שהטיל על כפייה בענייני האמונה הדתית, עודדו בכל הדורות זרם של סובלנות דתית, ששימש בלם חשוב לקנאות בימי אופל ומשפטים־קדומים. די לנו שנזכיר כאן את הצד הזה החיובי והתמידי במעמדו של הד׳ימי, צד המציג אותו באור בהיר יותר.

לא מעטים הם הטוענים כי הד׳ימה נשארה בבחינת מצע מופשט ורק לעתים רחוקות הוגשמה הלכה־למעשה. מתוך בדיקתם והשוואתם של מסמכים רבים ממקורות שונים נגיע בהכרח למסקנה שדעה אוטופית זו שואבת השראתה מן האפולוגטיקה, ואין לה ולמציאות ההיסטורית ולא־כלום כמעט. באחרונה יש אף הגורסים שהד׳ימים לא סבלו הרבה משפל־מעמדם. זהו טיעון סובייקטיבי וגזעני דומה לזה הבא ללמד זכות על העבדות בטענה שעבדים סובלים פחות מבני־חורין מחוסר חירות וכבוד־עצמי.

כנגד זה, אין להכחיש שהכיבוש הערבי־המוסלמי היה בו, בעיקר בראשיתו, משום שיפור ניכר לעומת השלטון התיאוקרטי הביזנטי. אכן, התקופה שקדמה לכיבוש הערבי עמדה בסימן ההכשר החוקי והרשמי שנתנה הכנסיה היוונית־האורתודוקסית לרדיפות הדתיות. השלטון המוסלמי, שבא לאחר שלטון־העריצות הביזנטי הקנאי, ואשר ייחד מקום, ולו אך נחות, ל״דתות־ההתגלות״, היה אפוא בגדר התקדמות ניכרת לגבי אותה תקופה. עצם הרעיון של עמים שונים הדרים בכפיפה אחת(ולו גם במצב של אי־שוויון), כמו גם מתן מימשל־עצמי, משקפים סובלנות שנעדרה מן התיאוקרטיה היוונית־האורתודוקסית. לכן אפשר לומר שבראשיתה, בטרם תסתאב בהדרגה על־ידי אימוץ מנהגיה ודיניה של ביזנץ, יכלה הד׳ימה להשתבח במעלות הרבה. לפי חדית׳ אחד אמר הנביא: ״כל שיהרוג בן־חסות לא יריח ריחו של גן־עזץ״, ואילו עומר בן אל ח׳טאב אף הוא אמר על ערש־מותו:

ממליץ אני לפניכם על העמים שאמנת אללה מגינה עליהם, כי ברית נביאכם פרושה עליהם; והם יכלכלו את משפחותיכם.

משטר זה, שהוא מדכא ואבהני בעת־ובעונה־אחת, שתוך כדי שימורם (או איבונם) של עמי הד׳ימהאף עשה בהם שמות, כיום, מכּוח מבנהו הדתי, הוא מצטייר כמכשול העיקרי לכינונם של יחסי שוויון בין הקיבוצים או הלאומים של בני הד׳ימה ובין הסביבה המוסלמית. אותו גורם דתי עצמו, שבזכות התייחסותו לרצון האל היה בעבר מחסה ומגן, נעשה כיום אבן־נגף, שהרי על־פי הפירוש הדתי מעמדו של הד׳ימי חייב להתקיים עד סוף כל הדורות. אין לנו אלא לקוות שהוגי־דעות מוסלמים ימציאו פירוש חדש לכתובי המסורת ויצליחו לבטל או לתקן את מושגי הג׳האד והד׳ימד.

הערת המחבר : בזמנים שונים ובמקומות שונים קמו באסלאם הוגי־דעות אשר נתנו פרשנות בעלת אופי מוסרי למושג הג׳האד. כך מסבירה תנועת האחמדיה שהג׳האד עניינו מאבקו של האדם נגד היצר הרע.