היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

 היחסים החברתיים עם הסביבה בעוד שהדיון במצבם המדיני, הבטחוני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית נוגע יותר להיבט הפורמאלי של מעמדם החוקי ומידת מימושו הלכה למעשה על־ידי השלטון, הרי שהדיון ביחסיהם החברתיים עם הסביבה קשור בעיקר במסכת הדימויים, שבהם נצטייר דיוקנו של היהודי בעיני שכנו המוסלמי ובמערכת יחסי היום יום בין יהודים לבין מוסלמים.

הדימויים הראשונים של היהודי מופיעים כבר בקוראן ובחדית׳ (אוסף המסורות בעל־פה, שנמסרו בשמו של מוחמד והועלו אחרי כן על הכתב). היהודי נתפס בראש ובראשונה כּכּופר, והמצווה על השפלתו מופיעה במפורש בקוראן. ואולם, המקורות העומדים לרשותנו בתקופה הנדונה הם דלים מכדי להעלות מהם תמונה שלמה ומהימנה על מערכת היחסים בין יהודים לבין שכניהם המוסלמים במגרב בתקופה הנדונה.

במקורות היהודיים משתקף במיוחד יחסם של חכמי אפריקה הצפונית לחברה הנוכרית. בדרך־כלל יחס זה הוא שלילי ואין תימה בכך, משום שחוג החכמים, שהיה אמון על שמירת המסורת היהודית, ביקש מטבע אופיו ומגמותיו לצמצם ככל האפשר את המגע עם החברה הסובבת. הסיפור העממי, שנחקר רק בחלקו, רומז על מתיחות בין־דתית וביךחברתית שהיתה קיימת במארוקו. במיוחד ניכרה מתיחות זו במרכזים העירוניים, שבהם נמצא מיספר גדול יחסית של אנשי דת שיכלו לשלהב את היצרים בשעות משבר פוליטי או כלכלי, או בעתות של התפרצות קנאית דתית. ניתוח הסיפור העממי מתוניסיה מגלה תמונה שונה במקצת מזו העולה במארוקו: המתיחות בין יהודים לבין מוסלמים אינה תופסת מקום נכבד בסיפורים האלה. מאידך גיסא מאלף הדבר, שגם הפלאחים במצריים התחתונה, שבוודאי מעולם לא הכירו מקרוב יהודים — שכן אלה לא נהגו לשבת בכפרים באיזור זה — היו שותפים לרגשות האיבה והניכור כלפי יהודים, רגשות שהיו נעוצים בוודאי במסורת הדתית.

יחס העויינות כלפי היהודים בא לעתים לביטוי בעלבונות, בקללות ובגידופים שהוטחו כלפיהם, ופעמים אחדות גם בפגיעות פיסיות. מתוך שאלות ותשובות של רבני מצריים בתקופה הנדונה אנו למדים, כי היו יהודים, מאלה שהיו סובבים בכפרים כרוכלים, שנרצחו למטרות שוד, בדרכם מכפר לכפר, וגם במארוקו היו לא מעטו מיקרים כאלה.( הערה אישית שלי א.פ – דודי יוסף, אחי אבי שניהם בעולם האמת, נרצח על ידי שודדים בשל בצע כסף – ) אומנם, גם המוסלמים נפלו קורבן למעשים מעין אלה, אך נחיתותם של היהודים חשפה אותם יותר לפגיעות. יתרה מזאת, המוסלמים ידעו שבדרך־כלל יכולים הם להימלט ממעשי גמול של יהודים, ואף אם יובאו בפני בית־דין יוכלו להשתחרר תמורת תשלום קנס בסכום פעוט, באמצעות המצאת עלילות־שווא על היהודים, וכך יפטרו אותם מעונש. (העלילה הנפוצה ביותר היתה, שיהודים קיללו וגידפו את ה״נביא״ [מוחמד]). גם ההלכה המוסלמית, שאינה מתירה קבלת עדות מלא־מוסלמי נגד מוסלמי, תרמה למצב הזה.

אף־על־פי־כן, אנו עדים גם ליחסים מסוג אחר בין מוסלמים לבין יהודים. הנה קאיד המציל יהודים מחרון אפו של שליט זועם, שכנים מוסלמים הנותנים מחסה ליהודים בעת רדיפות, גומלי חסד מוסלמים המלווים ליהודים ממון בעת מצוקה ואף תורמים לבית־הכנסת, ומוסלמים המשתתפים ב״הילולות״ ובחגיגות משפחתיות ועוד. היחסים החיוביים בין יהודים לבין מוסלמים ניכרו במיוחד בשטח הכלכלי: שותפויות בעסקים, שכירת בתים, הלוואות הדדיות וכיוצא באלה. יחסי ידידות היו מקובלים בעיקר בקרב המשפחות הגדולות והנכבדות: ביקורים הדדיים, השתתפות בשמחות משפחתיות ובימי אבל ועוד.

לסיכומם של דברים ניתן לומר, שבמעמדם החוקי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 נהגו להלכה חוקי האיסלאם כלפי בני החסות, אך באורח מעשי הם הוגשמו רק בחלקם. פער זה ניתן להסבירו בגורמים מדיניים, חברתיים וכלכליים שונים: מעמדם המדיני והבטחוני של היהודים היה תלוי בעיקר ביציבות השלטון ובמידת שליטתו בכל חלקי המדינה; מבחינה זו ניכרו זעזועים במצבם של יהודי מארוקו וגם במצבם של יהודי אלג׳יריה ומצריים, וזאת בשל המאבק שהתחולל בארצות אלה על השליטה במדינה. זעזועים אלה ניכרו פחות במצבם של יהודי תוניסיה ולוב, ויהודי הארצות האלה היו נתונים לפגיעות בעיקר כתוצאה מפשיטות מבחוץ.

בתקופה זו זכו יחידים וקבוצות מקרב היהודים, כמו חצרנים וסוחרים גדולים, להשפעה מדינית וכלכלית ניכרת. יחד עם זאת, היה מעמדם של חצרנים וסוחרים אלה תלוי בעיקר במידת היזקקות השלטון לשירותים שהם מילאו בחיי המדינה והחצר.

את היחסים החברתיים ששררו בין היהודים לבין שכבות העם הנרחבות, אין בידינו כיום להעריך בהלכה, וזאת בשל היעדר מקורות ומחקרים מתאימים. בינתיים ניתן לציין כמה הנחות כוללות: יהודים ומוסלמים חיו אלה בצד אלה ללא מגע מיוחד, להוציא השטח הכלכלי. פעמים, ובמיוחד בעת משברים מדיניים, חברתיים וכלכליים נפלו היהודים קורבן לאיבת שכניהם, שהסתייעה לא במעט בנחיתותם החברתית והחוקית של היהודים.