העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל-הרב משה אלחרר

מאמר זה נכתב ונשלח אלי על ידי הרב משה אלחרר בעקבות פנייתי אליו

בס"ד

העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל

לכבוד האדון הנכבד אלי פילו הי"ו, שלום וברכה.

באמצעות ידיד נפשי, רע ואהוב, ר' שלמה בן-לולו הי"ו בעניין העלאת עצמות הורים/קרובים ממרוקו לארץ ישראל:

1. באופן עקרוני אסור להעביר נפטר ממקום למקום מפני קדושתו של הנפטר שדומה לספר תורה. כדברי חכמים: "העומד בשעת יציאת נשמה כאילו רואה ספר תורה שנשרף" (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' א') והלכות אלו התבארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"ג סעיף א').
2. מכל מקום מצווה גדולה אתם עושים בהעברת נפטר ממרוקו לארץ ישראל משום שקדושתה של ארץ ישראל גדולה היא ולכן התירו העברת נפטר מחו"ל לארץ.
3. יש יתרון לכך שלא תדעו את הזמן המדויק שבו מוציאים אותו מקברו במרוקו כדי לא להיכנס למחלוקת האם הוצאה מהקבר כפי שנעשית היום (בצורה מכובדת, בארון או בדומה לזה) יש לה דין של 'ליקוט עצמות הנפטר' ('חזון איש', יורה דעה סימן רי"ג סעיף א').

1. מעיקר הדין – אם מפנים את המת בארון אין בו דין 'ליקוט עצמות' (דין זה מחייב מנהגי אבלות וקריעת הבגד ביום הוצאת הגופה. 'ספר שאלות ותשובות 'הר-צבי', יורה דעה סימן רצ"ו וחולק על כך בספר 'אגרות משה', יורה דעה חלק א' סימן ר"ס).
2. להלכה ולמעשה יש לנהוג כפי שכתב מרן הראשון לציון הרב עוזיאל (הרב הראשי הראשון למדינת ישראל) בספרו 'משפטי עוזיאל' (בחלק יורה דעה סימן ק"ל). לאחר שכתב שמעיקר הדין אין לנהוג אבלות ביום הקבורה או ביום העברת מת ממקום למקום בהיתר, סיכם: "ומנהג ירושלים להתאבל ביום הקבורה אינו מן הדין אלא משום כבוד למת ולקרוביו שיום קבורת ארונו הוא להם יום צער כיום הקבורה. לפיכך יושבים ומקבלים ביקורי קרובים וידידים לנחמם ולהפיג צערם". עד כאן דבריו (עמ' ר"ה בספר, בסוף התשובה).
3. לכן, ביום שיובאו יקיריכם לקבורה בארץ ישראל תנהגו בו כפי שנוהגים בזמן עשיית אזכרה, כלומר: לימוד משניות, קריאת פרקי תהילים והשכבה. אין עושים סעודת הבראה בבית העלמין אלא לנהוג בו ביום מנהגי אבלות בבית בלבד (ללא קריעה) שאינם חובה מן הדין אלא מצד המנהג כפי שכתב הרב עוזיאל זצ"ל שכך נהגו בירושלים.
4. כל העלאת נפטר לקבורה בארץ ישראל יש בה זכות ותועלת גדולה מאוד למי שלא זכה בחייו לדור בארץ ישראל וזאת אנו לומדים מהמאמץ והחריצות שנהגו ביעקב אבינו ויוסף בנו ומעובדות רבות נוספות בתלמוד הבבלי והירושלמי, עד כמה השתדלו להיקבר בארץ ישראל שהיא היחידה הנקראת "ארץ החיים". ולמה נקרא שמה 'ארץ החיים'? משום שמתיה קמים תחילה בזמן תחיית המתים.
5. אדמת ארץ ישראל מכפרת לנקברים בה כפי שכתוב: "וכיפר אדמתו – עמו" ולכן יום זה לנפטר הוא מעין יום כיפורים ובודאי עליכם לנהוג בו כיום התעלות נפשית ובעיקר לבני המשפחה הישירים, הצאצאים, ולנהוג בו בחרדת קודש.
6. אחת הנבואות החשובות של ישעיה הנביא שמתגשמות בדורנו היא שאומות העולם יביאו את עם ישראל מן הגולה לארץ ישראל ובכל מקום שימצא שם אחד מישראל יאמרו:  "זה מבני ציון הוא וזה נולד בה ונביאנו לשם". וזאת על פי דברי הנביא בישעיה ס"ו, כ': "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'". (על פי פירוש רש"י בתהילים). מי נכלל בנבואה זו?. האם רק אלה שנולדו בה בארץ ישראל ויצאו לגלות, אותם יביאו אומות העולם ויתייחסו אליו כאחד מ"בני ציון היקרים המסולאים בפז"?. על כך ישנה דרשה מעניינת בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ע"ה עמ' א') שגם אלה המצפים לראותה, אף על פי שנולדו בגלות גם הם יקראו מבניה ויביאום האומות לציון. וכך היא דרשת נכדו של ר' יהושע בן לוי:  "נאמר (תהילים פ"ז, ה'): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". אמר רבי מיישא בר בריה (נכדו) של רבי יהושע בן לוי על כך, אחד הנולד בה (בציון) ואחד המצפה לראותה. עד כאן דברי התלמוד. הסבר הדברים: הלשון הכפולה בפסוק: "איש ואיש" באה לרמוז שלא רק מי שנולד בציון אלא אף מי שנולד בגלות, אם מצפה הוא לראותה נחשב כאחד מבניה.
7. הדבר נכון לגבי הרבה יהודים מקהילות ישראל בתפוצות העולם אך באופן מיוחד שונים לטובה יהודי מרוקו, המערב הפנימי, מכל תפוצות ישראל בגולה, וכך כתבתי לפני כ-15 שנים בהקדמה למאמר על חכמי המערביים ויחסם לארץ ולמדינת ישראל:  "חיבתם וכיסופיהם העזים של בני ארצות המערב (צפון אפריקה) לארץ ישראל בכל הדורות, בולטים באופן מיוחד ביחס לשאר פזורי גלות ספרד. החל מריה"ל (רי יהודה הלוי), ששר 'לבי במזרח ואנכי בסוף מערב' ועד בני הדור האחרון שבאו מארצות המערב וכונו 'מערביים' (ואין כוונתי לדור שגדל בארץ, וד"ל). וכן חכמי צפון אפריקה כונו 'חכמי המערב'.  וזאת על שום מה?  על שום שהם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו עמם שמם בזיקתם העמוקה אליה. לכן, מעולם לא טיפחו בלבבם ובנפשם אהבה לגלות או להשתקעות בה. נפשם הייתה תמיד נשואה להינתק ממנה. מרוב חיבתם לארץ הקודש היו תושבי הערים הגדולות במרוקו מתגאים בעירם ומכנים אותה 'ירושלים הקטנה', כגון: צ'פרו, רבאט, מקנס ומראקש. ועליהם כתב גאון עוזינו, הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל: "ולכך נקראת ארץ ישראל 'מערבא'. כי שכינה במערב. ולכן תראה דאנשי קודש המערביים היו באים ממרחק, לדור בארץ הקדושה. ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'". (בספרו 'ארצות החיים', דף מ"ט ע"ב).
8. מעתה ברור הדבר שזכות מיוחדת לאוהבי הארץ להיקבר בה והיא מקבלת אותם באהבה ובשמחה.
   אחד מגאוני חכמי ישראל, הרב אליהו גוטמכר, שלא הצליח להיקבר בארץ ישראל, ביקש שיביאו עפר מארץ ישראל וישימו על גופו ויאמרו אחד מגדולי החבורה (אפשר גם כולם) ברגש גדול: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו". על פסוק זה דרשה הגמרא (כתובות דף קי"א): "אמר רב ענן, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", דהיינו: קדושת ארץ ישראל וטהרתה כל כך גדולים עד כדי כך          ש'וכיפר אדמתו – עמו'. הנקבר בארץ ישראל, בכל מקום שהוא בארץ, כאילו קבור במקום הכפרה של האדם שהוא מקום המזבח שממנו נברא האדם.
9. לכן מלבד המנהג של האבלות ביום הקבורה (לא חובה בכל הפרטים וכנ"ל) יש חשיבות גדולה ללמוד על המשמעות של הבאת הנפטר לארץ ישראל, כי כל פעולה ומצווה ולימוד שאין בהם כוונה והבנה של העשייה הם כגוף בלי נשמה ועיקרה של היהדות היא ההבנה והנשמה של המעשים כמבואר במקומות רבים. והנביא זועק על כך: "ותהי מצוותם אותי מצוות אנשים מלומדה".  דהיינו עושים דברים ומקיימים מצוות מכוח האינרציה וההרגל ולא מתוך ההבנה החודרת והעמוקה עד כדי כך שהיהדות הופכת להיות דבר יבש, נטול חיים ונטול יופייה והדרה העליון של תורתנו הקדושה. ובמיוחד  יוצאי יהודי מרוקו שיש כח גדול בידכם לעורר ולהמשיך לבניכם אחריכם את החיבה העמוקה והאהבה הגדולה לארץ ישראל שקיבלנו מאבותינו.

בברכת 'בכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו'

משה אלחרר

החונה פה בעיה"ק שלומי ת"ו.