הראשונים לציון – אברהם אלמליח
כפי שאמרנו היתה ההוראה אצל המורים האלה אידיאל לאומי. קו לאומי מלוה אותה לכל מהותה, קו הרחבת הדיבור העברי והכנסתו בחיים, חיי תרבות, ובהדגשה מיוחדת על שפת שימוש בדיבור בחיי יום־יום. כפי שראינו מלוה קו זה את אברהם אלמאליח בכל דרכו כמורה, גם בקושטא וגם בדמשק.
ואכן בתוך עסקנותם של אלה המורים מוצא אתה אותם עוסקים בהרחבת השפה גם מחוץ לקירות בית־הספר. בהיותו בן תשע־עשרה שנה — בשנת תרס״ד — מוצא אתה את אברהם אלמאליח נמנה על מיסדי "אגודת צעירי ירושלים״ ו׳אגודת צעירות ירושלים״ — צעירים ספרדים בעת ההיא לא ההינו ליסד אגודה אחת שבה גם צעירים גם צעירות. מטרתן של האגודות היתה לטפח בקרב הנוער הכרה לאומית ולדבר אך ורק בשפה העברית. צעד קדימה הוא. חברה לשיפור חיי צעירים בירושלים בשם ״אהבה ואחוה״ שבמיסדיה בשנת תר״ע נמנה גם אברהם אלמאליח. בשנת תר״ע בהיותו בן עשרים וחמש, שנתים לפני נשואיו את אשתו שמחה בת הרב יעקב דנון — שהזכרנו לעיל ורעייתו הרבנית אחות אחד ממוריו של אלמאליח בבי״ס כי״ח,אחות מר חיים קלמי אחד המורים הראשונים שחברו לרבי יעקב מאיר וחבריו ולבן־יהודה ליסד אגודה לשמוש בלשון העברית, אגודה בשם ״שפה ברורה״, אשר אחת מפעולותיה היתה שהנהיגה בת״ת הספרדים את שיטת הלמוד עברית בעברית.
ערך נכבד בחייו תופס קשריו לעתונות, הן כמשתתף והן כעורך. בדרכו גם בהוראה גם בעתונות יש למנותו על בית־מדרשו של בן יהודה שאליו השתייכו משכילי הספרדים, בנגוד לבית־מדרשו של רבי יחיאל מיכל פינס האשכנזי, שבית־מדרשו עמד נגד בית־מדרשו של אליעזר בן־יהודה. בחודש חשון תרס״ד נדפס מאמרו הראשון ב״השקפה״ שערך בן־יהודה. מאז פרסם מאות רבות של מאמרים, בפובליציסטיקה, בפולקלור ובמדת־מה גם מאמרים בהסטוריה ובספרות יהודי־המזרח. אין כמעט עתון שהופיע בימיו שלא תמצא בו את אלמאליח משתתף בו. משתתף הוא בכל העתונים העבריים, יומיים, שבועונים, ירחונים ופריודיים שבכל העולם אם בארץ ואם בחו״ל, אם בווילנא ואם בווארשה ובאודיסה שברוסיה, ואף בברלין — בעתון ״העברי״ — ואף בלונדון ובניו־יורק בעתון ״העולם״. כמו כן השתתף בעתונים יהודים בשפה הערבית בבירות, בקאהירה ובדמשק. בדמשק הוא משתתף גם בעתון ערבי לא יהודי. בטריפולי הוא משתתף בעתון ערבי בלהג הערבי המדובר בפי היהודים. יותר מכן השתתף בעתונים בשפה הצרפתית (שהיה קל כתיבה גם בה) שהופיעו בקושטא ובסלוניקי בבלקן, בקאהירה ובאלכסנדריה במצרים וכן בארצות אפריקה הצפונית בעתונים שונים: בתוניס, במרוקו ואף בקאזה בלאנקה. כן כתב גם בספרדית קאסטילינית — הקרובה ללאדינו, הלהג הספרדי שבו דברו היהודים הספרדים לעדותיהם גם בבלקן ובארץ־ישראל, מקביל ל״אידיש״ של היהודים האשכנזים במזרח אירופה. הוא כותב בעתונים יהודיים בלאדינו בטנג׳יר ובבואנוס־אייריס, ובשפה האיספניולית בעתונים של יהודי ספרד לא רק בקושטא ובסלוניקי בבלקן ובקאהירה שבמצרים אלא אף גם בניו־יורק שבארצות־הברית.
הרבה עסק אלמאליח גם בעריכת עתונים או כחבר־המערכת, בשפה העברית ובשפה הערבית. וכבר נתמנה בשנות תרע״א—תרע״ב לחבר המערכת של ״המבשר״ שיצא אז לאור בקושטא על־ידי ההסתדרות הציונית בקושטא, וכן היה חבר המערכת של ״הפועל־הצעיר״ בשנות תר״ע—תרע״ב. מטבעתו טבועה במיוחד על עתון ״החרות״, שנשא חותמת היהדות־הספרדית בכל המובנים, הן בסגנון והן ברוח והן בגישה אל כל הבעיות ואף הדיון בהן ובתכנן. חיים בן־־עטר עורך "החרות" ואברהם אלמאליח הם הם המייצגים את ״היהודי הספרדי״ בעתונות ארץ־ישראל דאז. תקופה ידועה היה אלמאליח גם עורך "דאר־היום״, מיסודו של משפחת אליעזר בן־יהודה ואף גם העתון הערבי ״בריד אליום״, תרגום ״דאר היום״ בערבית. בספרדית ערך את העתון "איל ליביראל״ שפרושו ״החרות״ בספרדית.
במסגרת זו תיזכר פעולתו יחד עם טובי כחות יהודים ספרדים שהיו מרוכזים ביפו ואחר־כך בתל־אביב בהיוסדה, עם משפחת מויאל, ד״ר שמעון מויאל והעו״ד דוד מויאל שעסקו מלבד במקצועם גם בעתונות בערבית. נסים מלול עתונאי מובהק, יוסף אליהו שלוש מחברי מאיר דיזנגוף ומעמודי ישוב תל־אביב בהווסדה, משה מטלון ועוד שחברו יחד בשנות תרע״ג—תרע״ד, בתקופת פריחת הישוב ביחוד בסביבת תל־אביב, לאגודה בשם ״המגן״. אגודה זו שמה לה למטרה להשיב ולסתור את התקפות העתונות הערבית שתקפה את הישוב היהודי ואת הרוח הלאומית היהודית. יצויין שמלבד שענו על כל התקפה וסתרוה,שמה לה אגודה זו למטרה להיטיב את היחסים בין הישוב היהודי ובין הערבים. לבסוף יזכר, שאחרי מלחמת־העולם הראשונה עם ראשית פעולת ״ועד הצירים״ בארץ־ישראל, היה אלמאליח מנהל לשכת העתונות שעל־יד ועד הצירים בתל־אביב ובירושלים, בשנות תרע״ט— תרפ״א, בשנים שעמד בראש הלשכה זאב ז׳בוטינסקי.