דיר יַאסין-עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא הסב ועקיבא הנכד

הייתי בתפקיד סגן מפקד האזור בחבל שתיים. המפקד היה יונה בן ששון.

ביום חמישי, ב־8 באפריל, ראיתי קבוצות של בחורים המסתובבים ליד בית החרושת בבירה בגבעת שאול, וכן ליד מאפיית המצות. על שאלתי מה מעשיהם, ענו לי, שנשלחו על ידי ״ההגנה". חשדתי שהעניין אינו חלק. היו לפקודתי בבית היתומים ״דיסקין" עשרים איש, וכמעט פרצה מריבה בין אנשי לבין הבאים. אחד מהם קרב אלי ואמר לי, שהוא איש הקשר בין הלח״י לבין "ההגנה". הזמנתי אותו למפקדה, ודרשתי ממנו הסבר לסיורים של אנשיו. הוא הגיב בתימהון: "כלום לא קיבלת הודעה משאלתיאל״? עניתי שאין בידי שום הודעה, ומוטב שיסתלקו מן המקום. האיש נסע לשנלר, חזר שנית, ואמר: "עלי לתת לאנשי לח״י בסיסים להתקפה על דיר יאסין, עין־כרם וקולוניה״. באותו מעמד קיבלתי קריאה טלפונית ממפקד החבל, יוסף ברנון, והוא אמר לי, שאם יפנו אלי מטעם לח״י, עלי לתת להם חיפוי לנסיגה, כיוון שהם עומדים להתקיף. לא רציתי להסתפק בהודעה בעל־פה, וביקשתי שישלח לי את ההוראה בכתב; קיבלתי הוראה בכתב באותו נוסח. ביום חמישי בערב התחילו אנשי לח״י להיערך במרתף של בית החרושת לבירה בגבעת שאול. בשתיים בלילה התכוונו להתקיף את דיר יאסין. למרות התנגדותנו, וכשראיתי כי לא אוכל לשנות את החלטתם, הזמנתי את מפקד הלח׳יי כדי למסור לו כמה פרטים על הכפר.

סיפרתי לו שקיימות שם שתי תעלות, וכי יש בידי הערבים נשק ותחמושת לרוב. הזהרתי אותו מן התעלות המהוות סכנה, והוא התייחס לאזהרותי ברצינות (ואמנם, בהמשך הם נכשלו בתעלה, כפי שניתן היה לצפות). ההתקפה התחילה בשעה ארבע לפנות בוקר, במקום בשעה שתיים. אנשי לח״י התקיפו מבית החרושת לעורות בגבעת שאול, ואנשי אצ״ל התקיפו מיפה־נוף.

הם נהדפו, וכל הפעולה נכשלה. נשארו פצועים בשדה הקרב, ואי אפשר היה לחלצם באמבולנס הנהוג על ידי ביבי. תחמושתם כמעט אזלה. ראיתי שהמצב נעשה מסוכן, ומסרתי להם 1,500 כדורים, ללא הוראה. כשלא השיגו תוצאות גם בכך, נתתי להם 11 רובים איטלקיים וסטנים. גם את הלואיסגן שהיה ברשותי מסרתי להם, אבל הם לא הצליחו לחלץ את הפצועים. ביקשתי עזרה. הגיעה מחלקה של הפלמ׳׳ח, והם יצאו מיד מן השטח הפתוח של שדה התעופה. אחר שלושת רבעי השעה חזר מפקד הפלמ״ח, ביקש לקרוא את מפקדי האצ״ל והלח״י והודיע להם, שכל קני ההתנגדות ועמדות הנשק כבר חוסלו. נשאר רק ״הברן", וכי לא כדאי להרוס את הבניין בגללו. הוא הוסיף שאנשיהם משתוללים, וכי רצוי שילכו להשליט סדר. הם החזירו את אנשיהם. בינתיים הגיעה קריאה טלפונית מן המהנדס שטיין, שהצבא הגיע, וכי עלי לעזוב הכול כדי לצאת אתם לשער הגיא, למערכה השנייה, ולהשלים את מלאכת תיקון צינור המים.

באין ברירה יצאתי לבדי עם הבריטים, אך לא מצאתי פועלים בשער הגיא, בסריס (היום בית מאיר) נאמר לי, שבאותו יום מתקיימת הלוויה של עבדול קאדר אל חוסייני, ויש להניח ששום ערבי לא יופיע לעבודה. חזרנו, ובדרך שאל אותי הקצין הבריטי מה עליו לדווח. הצעתי לו שימסור כי אין ערבים. באבו גוש עצרה אותנו המשטרה. קצין ערבי הסביר לבריטי על המצב, על מותו של חוסייני, ועל כך שההרים מלאים ערבים. למחרת היום תיקנו הערבים ביוזמתם את הצינור, לאחר השלמת העבודה בשער הגיא. חזרתי אל דיר יאסין. אצ״ל ולח״י כבר עזבו את מקום המערכה בדיר יאסין. אני הועמדתי למשפט על שמסרתי להם תחמושת בלי רשות. התקשרתי עם בר נון, והוא שלח פלוגה של גדנ״עים צעירים לשמור על דיר יאסין.

 

מדברי עקיבא על חלקו בפרשת דיר יאסין

הם לא היו מסוכנים

על היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניהם היהודים, מספר עקיבא אזולאי – אז מפקד אזור גבעת שאול ואיש ציבור, ששימש בין היתר סגן ראש עיריית ירושלים ולאחרונה פרש לגמלאות: ״היחסים בינינו לבין אנשי הכפר היו מצוינים. היה בינינו הסכם חתום, שעליו חתמו קצין המשטרה נחום בושמי בשם הסוכנות היהודית, מוכתר השכונה פרי פרידמן ואני, ששימשתי אז סגן מפקד האזור. בשם דיר יאסין חתם על ההסכם המוכתר ונכבדים מבני הכפר. בהסכם נאמר, שאנו מתחייבים שלא לתקוף האחד את השני ובמידה ויגיעו 'פידאיון׳ (הכינוי לאנשי הכנופיות), יודיעו לנו אנשי הכפר על כך. הם בהחלט עמדו בהסכם״, מדגיש אזולאי ומוסיף: "היו בינינו סימנים. כשהגיעו כנופיות לכפר, היו אנשי הכפר תולים כביסה צבעונית על אחת המרפסות למשך כל היום. בלילה, הם היו פשוט מאותתים לנו״. עם זאת, מציין אזולאי כי אחיו של מוכתר הכפר לא תמך בהסכם ומדי פעם נורו על ידו יריות לעבר גבעת שאול. אנשי גבעת שאול לא הגיבו. "היינו רצים מבית לבית, כדי לוודא שלא ישיבו באש ושההסכם יכובד. אלו בהחלט אינן כנופיות. גם כוחות עיראקיים לא היו בכפר כפי שדווח". הקשר בין תושבי גבעת שאול ואנשי דיר יאסין נעשה באמצעות משה עובדיה, שכנו של אזולאי, שמונה לקשר. עובדיה ביקר יום יום בדיר יאסין. "ידענו בדיוק מה כמות הנשק שעמדה לרשותם". מהרהר אזולאי ונזכר: "היה שם ברן אחד בבניין בן שתי הקומות שבכניסה לכפר, שלושה סטנים ושישה או שבעה רובים אנגליים. היו גם כדורים ורימונים. זה היה כל הנשק שהיה בכפר. בכניסה לכפר היו תעלות, שעומקן הגיע לכדי שלושה מטרים".

עקיבא אזולאי מתגורר עד היום בגבעת שאול. ממרפסת ביתו נשקף האזור שבו שכן פעם הכפר דיר יאסין, על רקע הנוף הקסום של הרי ירושלים. הוא משקיף אל הנוף ובמבט מהורהר הוא קובע, כי אנשי דיר יאסין לא היו מסוכנים יותר מאנשי כפר ערבי אחר כיום. אם רצו לגרשם ניתן היה לעשות זאת בדרך אחרת, כפי שנעשה בליפתא או במוצא. הוא משוכנע, כי לו נשארו תושבי הכפר, היתה מתפתחת אתם מערכת יחסים טובה, כזו שהתפתחה עם תושבי אבו גוש. מ.ב., עקרת בית ישישה, תושבת גבעת שאול מספרת, כי נהגה לקנות מערביי דיר יאסין ביצים וירקות. ״לא פחדנו מהם״, היא אומרת. ״הם לא היו מסוכנים כמו שאלה מהאצ״ל והלח״י תיארו אותם״.

 

״בתנאי שלא נהרוג ילדים,׳

על הערב שקדם לפעולה מספר עקיבא אזולאי, כי אנשי הלח״י התרכזו בבית החרושת לבירה ואנשי האצ״ל ישבו ביפה־נוף ובבית־הכרם. עובדיה הקשר התלבט אם יש להזהיר את השכנים הערבים, כדברי ההסכם. בגבעת שאול ניכרה תכונה, והערבים מדיר יאסין החלו לאותת. עובדיה סבר, כי אם לא ישיב לאיתותים, יבינו הערבים את חומרת המצב ויברחו. כוחות האצ״ל והלח״י נכנסו לכפר בשעה 4.00 לפנות בוקר. על־פי הודעת האצ״ל, הוזהרו התושבים ברמקול. טיעון זה של ד.א., תושב גבעת שאול, מעלה חיוך מר על שפתיו, ״הם השתמשו ברמקול, אבל, זה כבר היה לאחר מעשה. שמענו את הרמקול רק ביום שישי במשך היום״. עזרא יכין, סופר ובעל גלריה לאמנות בירושלים, נמנה עם אנשי הלח״י שפשטו על דיר יאסין. הוא ידוע בכינויו "אלנקם". נפגשתי אתו בחנותו בבירה. לאחר שיחה ארוכה הודה לפני"אלנקם", כי הרמקול אכן עמד מחוץ לכפר. ״הרכב לא הצליח להגיע בגלל המחסומים שהיו במבואות הכפר. כיסינו מחסום אחד ונתקלנו באחר, וזה עיכב את השיירה". הוא נזכר כי "לפני המחסום השלישי החלטנו שאין יותר לאבד זמן ואז הרמקול קרא לתושבים להתפנות". היה זה בחצי הלילה. תושבי הכפר נמו את שנתם. לאחר שהצגתי שנית את נושא הרמקול, הביע יכין ספק אם תושבי הכפר שמעו בכלל את ההודעה. "הם שמעו אולי את קולו של הרמקול שהעיר אותם, אבל, הם אפילו לא זיהו אותנו ואז, התחילו לירות בנו. הבעיה היתה לכבוש את הכפר, ולא הטריד אותנו אם נשאיר נשים וילדים״.

יכין מציין, כי היו בין מבצעי הפעולה גם כאלה שהנושא הטרידם. ״לא ניתנה לנו פקודה להרוג נשים וילדים. להיפך״, הוא מדגיש, ״אמרו שהאצ״ל נאות לבצע את הפעולה ביחד אתנו, בתנאי שלא נהרוג נשים וילדים״. מחצית ההרוגים בדיר יאסין היו נשים וילדים. הוסיפו לירות בהם גם לאחר שנמלטו לעבר ההרים״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר