תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף במאה הי"ט-יוסף שטרית
תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף במאה הי"ט-יוסף שטרית 
עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת , שָׂפָה בְרוּרָה – שָׂפָה בֶין הַשָּׂפוֹת , מַה לָּך נִרְדֶּמֶת
כדי לנסות ולהסביר את חדירתה של ההשכלה העברית לטנג׳יר, יש להביא בחשבון, כנראה, לא רק את קירבתה של הקהילה לגיברלטר ואת פתיחותה הרבה לקשרים מסחריים וכלכליים ענפים עם ארצות אירופה, אלא גם את פתיחתם המוקדמת של בתי־ספר יהודיים על ידי חברת כי״ח. בית הספר לבנים נפתח בשנת 1864, שנתיים אחרי טיטואן, ובית הספר לבנות עשר שנים לאחר מכן. מבתי־ספר אלה יצאו ראשוני העיתונאים היהודיים במרוקו וראשוני המשתלמים, שיצאו ממרוקו לקבל הכשרה פדגוגית בסמינר למורים שפתחה כי״ח בפריז. לצד המורים והמנהלים הראשונים של בתי הספר של כי״ח במרוקו, שבאו ברובם מאלזאס ומארצות הבלקן, היתוספו מעתה גם בוגרים אלה, שהתחנכו בפריז וחזרו למרוקו בתום הכשרתם המקצועית. בפריז הם נחשפו הן להשפעת אסכולת האמנציפציה המבוללת של כי״ח והן להשפעת תנועת ההשכלה העברית. אחד מתומכיה הנלהבים ומדבריה־מקדמיה של תנועה זו היה לא אחר מאשר המומחה לשפות שמיות, פרופ׳ יוסף הלוי, ששימש כמורה למקצועות העבריים באותו סמינר, החל משנת 1879.
אספי היא עיר חוף נוספת, שאליה הגיעה העיתונות העברית בסוף המאה הקודמת, ופעלה בה פעולתה הלאומית. במכתבם להרצל מיום י״ח אדר תרס״ג (17.3.1903) כותבים ראשי אגודת ״אהבת ציון״, היו״ר מאיר ברששת והמזכיר יעקב מורסייאנו: ״בכל זאת – הודות להעתונים היקרים המליץ והיהודי – הרעיון הציוני פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם אהבת ציון קראנוה!״ למעלה משנה לאחר מכן, פרסם מאיר ברששת מאמר ארוך ונלהב בשבועון היהודי, ובו הוא מגולל את מצבם האומלל והמושפל של יהודי מרוקו ואת התקווה החדשה שהפיחה התנועה הציונית: הוא מתאר את הקמת האגודה הציונית בקהילתו, ויוצא בקריאה נרגשת להצטרף לשורות התנועה הציונית.
מלבד קהילות ערי החוף, קהילת מכנאס היא היחידה מבין קהילות הפנים שקיימת לגביה עדות מוקדמת על קוראי עיתונות עברית בקרבה. בשנת תר״ן כותב ממכּנאס יוסף טוביה הלוי זילבערמאן (שד״ר, כנראה) בהצפירה, שנתבקש על ידי הדיין ר׳ שלום עמאר להודיע מעל דפי העיתון את דבר פטירתו של יהודי אשכנזי במכנאס ואת קריאתו ליורשיו האפשריים להזדהות. הוא גם מנצל את ההזדמנות כדי לשבח את ר׳ שלום עמאר, שעלה זה עתה על כס הדיינות במקומו של אביו, ר׳ שמואל עמאר, ומציין שהדיין הוא ״רב גדול ונכבד, קורא וכותב בלשונות העמים (ההדגשה שלי – י״ש), חוקר קדמוניות, ועד ים התלמוד ירד, וגם דלה ידלה ממנו פנינים״.
מה אנו למדים מעדויות אלה לגבי ראשיתה של תנועת ההשכלה העברית במרוקו ? תיעוד מפורט למדי זה, שהבאנו כאן, מוכיח קודם כול את עובדת זרימת העיתונות העברית למרוקו, ולקהילות ערי החוף במיוחד, עוד בסוף שנות השמונים של המאה הי״ט לכל המאוחר. שנית, בקהילות אלה התחילו לפעול חוגי משכילים עבריים – מצומצמים או רחבים – שלא הסתפקו בקריאת העיתונים, אלא אף הרגישו דחף לכתוב בהם. אמנם אין לנו פרטים מדויקים על ספרות ההשכלה, שהתלוותה לעיתונות העברית שהגיעה למרוקו, אך הן מעדויות עקיפות והן מעדויות בע״פ, עולה שאכן אותם קוראי עיתונים קראו גם את ספרות ההשכלה, שנכתבה לרוב על ידי אותם סופרים שגם פרסמו מאמרים ורשימות בשבועונים ובכתבי־העת העבריים. שלישית, וזה אולי העיקר, ראשיתה של ההתארגנות הציונית במרוקו בתחילת המאה הכי התרחשה בקרב אותם חוגים משכיליים וקוראי העיתונות העברית, שדובר בהם כאן. הדבר נכון הן לגבי מכנאס, הן לגבי טנג׳יר, ובמיוחד לגבי מוגדור, שם קם הארגון הציוני הראשון בקיץ תר״ס (1900), ושם גם היתה הפעילות המשכילית הרחבה ביותר. מתברר אם כן שההתארגנות הציונית לא צצה במרוקו בחינת יש מאין, כפי שניתן להתרשם מהמחקרים שהוקדשו עד כה לבדיקת סוגיה זו, אלא היתה המשך ישיר לאותה פעילות משכילית, שהתבטאה בקריאת העיתונות העברית וספרות ההשכלה. הארגון הציוני במרוקו צמח באותם חוגים ובאותן משפחות שבהם התנהלה מלכתחילה הפעילות המשכילית.
עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת , שָׂפָה בְרוּרָה – שָׂפָה בֶין הַשָּׂפוֹת , מַה לָּך נִרְדֶּמֶת