היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים….יששכר בן-עמי
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים….יששכר בן-עמי
הקדושים היו מגנים על היהודים ועל המלאח, ומונעים אסונות: ר׳ אהרון אסולין מפרכלה ור׳ מרדכי בן־עטר כתבו קמיעות, שלא אפשרו לאויב להיכנס לעיר: ר׳ שלמה בר־ברירו לא נתן שיגעו ביהודים, ועם מקלו היה מגרש את כל אויבי ישראל; ר׳ שם־טוב המזרחי אמר פעם ליהודים לא לחשוש מפני ערבים, שרצו לתקוף את שכונתם, ושלא יקראו לשומרים כפי שתמיד עשו, כיוון שהוא ישמור עליהם; ר׳ אליעזר דאבילה הפך לגמדים כמה מוסלמים, שרצו להרוג יהודים, 'וכאשר עצר את הים שעמד להציף את העיר הזהיר את המלך שעמד לידו שלא יפגע ביהודים: לאלה רבקה מבני־משה הרגה בחרבה את חיילי השולטן שבאו לתקוף את היהודים: מוסלמי שהיה מכה ביהודים השתגע בזכות ר׳ אהרון הכהן מדמנאת; שודדים שהתנפלו על שיירה של יהודים, שמעו יהודי אחד קורא בשם ר׳ דוד בוסידאן, נבהלו ועזבו את היהודים לנפשם; בעזרת אבנים גירש ר׳ דוד הלוי דראע שודדים, שרצו לתקוף יהודים ומוסלמים, ופעם אחרת גרם למוסלמים שארבו ליהודי דמנאת, כשחזרו מהשוק, שהם יטעו בדרך, וכך שבו היהודים בשלום לבתיהם; ר׳ חיים פינטו הקטן הרביץ במקלו בערבי שונא ישראל עד זוב דם, עד שזה הבטיח לא להתנכל יותר ליהודים: שודדים שרוצים לתקוף יהודים, משתתקים ונעצרים בחול, בזכותם של ר׳ יהודה בן־שבת ור׳ יוסף זוזות: מוסלמיה, שגרה ליד בית־הקברות בו קבור ר׳ יחייא לחלו, ראתה איך רץ אדם לבוש ירוק עם רובה, ויורה במוסלמים שרצו להתנפל על היהודים בליל שבת!
מוסלמים התכוננו לרצוח יהודים שעמדו לעלות ארצה, ואלה ניצלו בזכות הצדיקים שעמדו לימינם, וביניהם ר׳ ישראל מוריוסף: מול תימחדארת הקים רוח סערה וגשמים, ועצר בעד מוסלמים מלפגוע ביהודים, או שהבריח אותם כשהוא רכוב על סוס לבן; ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הציל את יהודי פאס מסכנת השמדה, כאשר הואשמו ברציחת בנו של השולטן. הקדוש החייה את הנרצח שהצביע על אלה שהרגו אותו, וכך ניצלו היהודים: למרות האיסור הגמור להיכנס למערת אופראן, הרשו קדושי המערה לסנדלר יהודי להיכנס ולהוציא את החרב שבן המושל השליך לתוכה, וזאת כדי להציל את יהודי העיר: מוסלמים הרוצים לתקוף את המלאח נבלעים באדמה בזכות ר׳ מרדכי בן עטר, או בורחים כששומעים יריות ליד השער, או שהקדוש יוצא עם שני מקלות, עושה מהם קשת ומנצח אותם; ספר תיסליט הוציא בלילה סוסים לבנים, יצא להילחם במוסלמים, שהתקיפו את העיר רכובים על סוסים וחמושים אבנים, וניצח אותם: כאשר מוסלמים נלחמו ביניהם וראו יונים לבנות בצד של היהודים, נבהלו וברחו, וכך ניצלו היהודים בזכות ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא: שריף שהתנכל ליהודים וגזר עליהם גזירה, לבל יתקעו בשופר ביום כיפור, וגם רצה לפגוע בעץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן, שילם בחייו על מעשיו נגד היהודים.
מסורות אלה שהבאנו הן דוגמאות הבאות לאייר את מסכת הקשרים המורכבים בין המיעוט היהודי לרוב המוסלמי במסגרת פולחן הקדושים במרוקו. ייתכן שיש לחלק מן המסורות האלה אופי אתיולוגי, והן באות להסביר יחסים ואורחות־חיים שהתגבשו לאחר קיום משותף במשך תקופה ארוכה מאוד. גורמים רבים סייעו לתהליך הזה. ליהודים היה עניין בטיפוח פולחן הקדושים, שכן הוא סייע להם להחזיק מעמד במסגרת שהיתה לפעמים עוינת. האמונה השלמה בכך שחוץ מההשגחה העליונה ישנם שומרים רבים נוספים המגנים עליהם, חיזקה את תחושת הבטחון שלהם. הזייארה היתה גורם חשוב במימד המעשי: המפגש החופשי בין היהודים מאזורים שונים, הבילוי בצוותא ובאווירה חופשית בחיק הטבע, הוסיפו להרגשת היישות היהודית. כלפי חוץ היו המוניטין של עוצמת הקדוש כוח מרתיע. איזו פונקציה אפשר לייחס לאלפי המעשים המופלאים שסיפרו והפיצו היהודים על עונשים של מוסלמים שפגעו בקדוש או ביהודים, אם לא זו של מנגנון הגנתי משוכלל ויעיל של מיעוט המחפש את בטחונו ?
לגבי ההערצה המשותפת של קדושים על־ידי היהודים והמוסלמים במרוקו, נשאלת השאלה אם תופעה זו איננה ביטוי של מנטאליות ונטייה השואבות את מקורותיהן בטבע האנושי, ומאלתרות פתרונות מקומיים הטובים להן. כל זה יכול להיות נכון, אך אינו מסביר דיו או במלואו את תופעת הפולחן המשותף, ויש לבחון אותה גם במושגים של קודש וחול. פולחן הקדושים, שהוא בעיקרו של דבר תופעה דתית, יונק ממקורות רחוקים בזמן וממיתוסים קדומים. לכן יש לבחון התנסות דתית זו במסגרת תולדות הדתות עם הייחוד המקומי הספציפי שלו. ידוע היחס שיש לחברות מסורתיות למקום מגוריהן ולמקומות הקדושים שלהן. מושגים של מקום קדוש וזמן קדוש מקובלים על החברה היהודית ועל החברה המוסלמית שהן ביסודן חברות מסורתיות. ריבוי הקדושים היהודים במרוקו, והעובדה שלכל כפר היה לפחות קדוש אחד, יוצרים למעשה רצף טריטוריאלי, מוגן, שהיהודים יכלו להרגיש בו בטחון.
הקברים הקדושים יוצרים מעין שרשרת המכסה את כל התחום הגיאוגרפי, ומעניקים מרחב מחייה ליהודים. גם הזמן הקדוש, ימי ההילולה, שנמשכו לפעמים שבועות, הוא גורם מקובל שמאפשר קיום ההילולה בצורה בטוחה. הטבע והזמן טעונים מימד דתי, שהיהודים והמוסלמים כיבדו כבר מתקופה קדומה. למקום הקדוש יש חוקים שעל כל אחד לכבד, ועבירה על חוקים אלה גוררת תמיד עונש. עמדה דתית־מסורתית זו, המאפיינת את החברה היהודית והחברה המוסלמית במרוקו, מאפשרת להן לציית לחוקים אלה מבלי שתהיה התייחסות כל שהיא לסטטוס הדתי, החברתי או המשפטי, ולכן אין זה חשוב אם היהודי הוא דימי, או יצור נחות ומאוס. הקדושה הספציפית של קדושיו, בפרט כשהיא יעילה, מספיקה כשלעצמה כדי לאפשר למוסלמים להסתייע בה. אותה תופעה נכונה כמובן גם לגבי היהודים ביחס למוסלמים, גם כשהיא מצומצמת ביותר. ההשקפה הדתית היא איפוא, המסגרת המפרנסת את התופעה של הפולחן המשותף וגורמים נוספים מסייעים מגמה קיימת זו.
בעניין הסיפוח של קדוש יהודי על־ידי מוסלמים, יש לציין שתמיד המשיכו היהודים להעריץ, או לפחות שמרו מסורות הקשורות לאותו קדוש. כאשר תופעה זו נמשכת תקופה ארוכה, יש לנו כביכול עניין עם קדוש מוסלמי שגם יהודים מעריצים, או עם קדוש ששתי הקבוצות טוענות לבעלות עליו, וזהו שוב מקור לפולחן המשותף.
הדגשת הזהות היהודית המלווה בתחושת שליחות לאומית כלל־יהודית והרגשת היתרון הרוחני שבעשיית הקודש הם מרכיבים חשובים שחיזקו את פולחן הקדושים בקרב היהודים. ייתכן ותפוצתו של הפולחן יחד עם פרסומו הרב של הקדוש היהודי השפיעו על המוסלמים בקשריהם לקדושים היהודים ובעקיפין גם על יחסם ליהודים. הערצת קדושים יהודים על־ידי המוסלמים ידועה ומקובלת בכל המרחב התרבותי המוסלמי. מצד היהודים, יש להניח שהיחס המשפיל של המוסלמים כלפיהם והסכנה הפיזית הכרוכה בכך וכן הרגשת העליונות של הקדושים היהודים לגבי עמיתיהם המוסלמים הגבילו בהרבה את זיקת היהודים לקדושים המוסלמים. מודל זה המסכם את יחסי הגומלין בין יהודים ומוסלמים במסגרת הערצת הקדושים במרוקו יכול לשמש להבנת תופעות דומות במרחב התרבותי המוסלמי בכלל.