יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואה
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – ר' שלמה חלואה
אין בכוונתנו לפתח כאן מודל זה של פשר הטקסט השירי ולהחילו בדקדקנות יתרה על כל פרקיו ופרטיו על מכלול שירתו של רש״ח. הדבר ייעשה, כך אנו מקווים, בעבודות בעלות היקף רחב יותר שימשיכו עבודה זאת. בהצגה ראשונית זאת של שירת רש״ח נתייחס בעיקר להיבטיה של הפוליפוניה הטקסטואלית שביסר שתי מערכותיו הראשונות של מודל זה, היינו המבנה הפרוזודי והבין־טקסטואליוז שביסוד השירה העברית בצפון־אפריקה וביסוד שירתו של רש״ח. פרטים מפוזרים לגבי המערכות האחרות יינתנו במסגרת הדיון בשירים השונים שאנו מציגים במהלן העיון.
3.2 המשקל הכפול
הכתובות הרבות והארוכות שבראש חלק משיריו מעידות על מודעותו הפואטית העמוקה של רש״ח ועל ידענותו בחכמת השיר והמוסיקה, פרט לידענותו בעולם ההלכה והמקורות. כתיבתו אופיינית לאסכולה שהשתלטה כליל על השירה העברית בצפון אפריקה במאה ה־,18 אסכולת המשקל ההברתי־הפונטי הנשען מצדו על המשקל המוסיקלי של לחן קיים. לחן זה של שיר עברי, של שיר ערבי־מוסלמי או של שיר ספרדי־יהודי משמש תרכיב לשיר החדש ומכוון את מבנהו הפרוזודי בשעת כתיבתו, ובמיוחד את מבנה המחרוזת, הסטרופה והטור וכן את אורך הצלעיות. בשיטה זאת הלחן המוקדם הופך חלק בלתי נפרד מהמשקל ההברתי של השיר, שכן השאיפה היא לבצע את השיר כשיר מולחן ולא רק לקרוא אותו על פי מקצבו הפרוזודי. לשיטה פואטית זאת ניתן לקרוא שיטת המשקל הפואטי הכפול, שכן המשקל המוסיקלי של לחן התרכיב אינו חופף תמיד בדיוק את המשקל ההברתי של התמליל, ובמיוחד בזמן ביצועו הקולי של השיר העברי.
הערת המחבר : ר׳ יעקב אבן צור (1752-1673) היה ככל הנראה המשורר האחרון בעל שיעור קומה במרוקו שכתב פיוטים על פי המשקל הכמותי. ראה עליו בר־תקוה, יעב״ץ. כל המשוררים שצמחו במרוקו במאה ה־18 ואילך חיברו את שיריהם בלא יוצא מן הכלל על פי המשקל ההברתי־הפונטי, או נכון יותר על פי מה שמכונה כאן ״המשקל הפואטי הכפול״. על המשכה של האסכולה הספרדית בצפון־אפריקה ראה יהלום, רנסאנס עברי
אי־חפיפה זאת נובעת לרוב מהשרשור העצמאי של הרכיבים התחביריים המוסיקליים של הלחן, שיש לו קיום עצמאי משלו ותחביר עצמאי משלו בהיותו קיים מחוץ לפיוט שהורכב עליו, ויש לו גם כללי ביצוע – קוליים במיוחד – פתוחים יותר במסורת המוסיקלית הערבית העממית. כללים תחביריים אלה וביצועיהם אינם זהים לכללים הנוקשים המקובלים והברורים של הקבלה מרבית בין כל היחידות החוזרות על עצמן של המשקל הפרוזודי, היינו זה הנתמך בידי טקסט מילולי בלבד שהוא לרוב כתוב, יהיה זה המשקל הכמותי של היתדות והתנועות או המשקל ההברתי־הפונטי או כל משקל פרוזודי אחר. אי־חפיפה זאת בין שני המשקלים הנושאים בו בזמן את השיר העברי המורכב על לחן של שיר אחר היא גם היוצרת מתיחות בין שתי הרמות של שרשור הטקסט השירי־העברי: הרמה של המקצב הפרדיגמטי שהוא בעל תכונות סופיות ביחידות הפרוזודיות של השיר- ההברה, הצלעית, הטור והמחרוזת – והרמה של תחביר המבע השירי, האמור להיות מבוסם על כללים לשוניים פתוחים ולא מאולצים. מתיחות זאת מתבטאת בפיוט העברי באי־התאמה הולכת וגדלה בין המשקל הפרוזודי לבין התחביר הלא־כבול של המבע, המתאים יותר לרצפים מוסיקליים ארוכים יותר. אי־התאמה זאת מתבטאת במיוחד בריבוי הפסיחות בין צלעית לצלעית, בין טור לטור ואף בין הברה כבולה אחת בצזורה או בסוף הטור לבין הברה שנייה של אותה מילה בצלעית העוקבת או בטור העוקב. בביצוע הקולי של השיר אי־חפיפה זאת בין המשקל ההברתי־הפונטי לבין המשקל המוסיקלי דורשת גם דרכי התאמה בין שני המשקלים, כגון על ידי תוספת מליסמות והברות מתות לטקסט השירי־העברי להשלמת מבנים חסרים.