מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

 

מבצע יכין -עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל " מבצע בזק " פרק הסיום

״חלפו עוד כמה ימי חקירה קשים. באחד הלילות, בשעה 2 לפנות בוקר, צילצל הטלפון בביתי. סניטר בבית החולים הממשלתי מסר לי כי רפי הועבר מהכלא לבית החולים בקזבלנקה וכי שלושה שוטרים הופקדו על חדרו. הוא סיפר כי רפי הובא במצב של עלפון וכי מצבו קשה. מיד התקשרתי עם הרופא שעבדתי עמו. זה פנה לד״ר ליאון בן־זקן, שר הדואר לשעבר, שהיה רופאו הפרטי של המלך וידידו האישי. ד״ר בן־זקן פנה לשר הבריאות וביקש להעביר את רפי לקליניקה פרטית. הבקשה נדחתה. אולם בינתיים המלך מוחמד ה־5 מת ולרגל הכתרת בנו, המלך חסן ה־2, הוכרזה חנינה כללית במדינה. ד״ר בן־זקן פנה למלך הצעיר וביקש לחון גם את רפי. ואמנם, בערב פסח 1961, התירה ממשלת מרוקו את העברתו של רפי לבית חולים פרטי בפאריס. הטיפול בו היה מסור אך נואש. כעבור 4 חודשים נפח רפי את נשמתו. ברגעי גסיסתו האחרונים, הוא עוד הספיק לומר לי כי הוא מבקש שאני ושלוש בנותינו נחיה בארץ. ב־11 ביולי 1961, הובא רפי לקבורה בגבעת שאול בירושלים. בהלוויתו השתתפו, בין היתר, משה שרת וש.ז. שרגאי וכן חברים רבים מה׳מסגרת׳. חודשיים לאחר מכן, הגיעו גם הבנות ארצה ונכנסנו לגור בדירה שה׳מסגרת׳ הכינה עבורנו בשכונת אפקה בת״א. ב־1977, שש שנים לאחר מותו מעינויים, הוכר רפי על־ידי ממשלת ישראל כ׳הרוג מלכות׳, עם כל הזכויות הנובעות מכך״.

רפי ועקנין הי״ד, היה היחיד בין חברי ה״מסגרת״ במרוקו ששילם בחייו עבור השתתפותו במבצע ״בזק״ ועבור מסירותו ונאמנותו למדינת ישראל. חברי ״לביא״ האחרים שנעצרו, עונו קשות אך שוחררו במסגרת החנינה הכללית. סיפר על כך ״ראמון: ״לאחר מעצרי, הועברתי מבית כלא אחד למשנהו, לרבות בית המעצר עין־סוק שהתפרסם כ׳מקום שממנו אין חוזרים׳. ליד בית הכלא היה בית קברות קטן, שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. נוסף למרוקנים, חקרו אותי גם קציני מודיעין סוריים ומצריים. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר, בימי ביקורו בקזבלנקה. נשאלתי אודות פרטים רבים על ה׳מסגרת׳ ומי הם ראשיה וכן נחקרתי על מה שכונה ׳רשת בינלאומית לפעולה נגד הערבים׳. במשך 21 ימים רצופים, נחקרתי לסירוגין על־ידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים ובשלב מסוים הפכתי אפילו למשוזק־שעשוע: החוקרים ׳תלו׳ אותי על דלת, והחלו חובטים בי כאילו הייתי שק־איגרוף. בין חבטה לחבטה, היו חוזרים ושואלים אותי היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ה׳מסגרת׳, כיצד מתבצעת הברחת היהודים ועוד כיוצא באלה שאלות. כאשר החוקרים לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים, הם נקטו כלפי בשיטה של לוחמה פסיכולוגית. הם הובילו אותי לאגף הנידונים למוות ובפרוזדור חשוך הם הצמידו אקדח לרקתי ואמרו לי – ׳נמאס לנו כל הענין הזה, אנו מחסלים אותך…׳ אך לשווא.

בסופו של דבר, התמוטטתי מרוב עינויים והועברתי לבית חולים במקנס, ומשם לקזבלנקה. למזלי, נפטר באותה עת המלך והודות להתערבותם של גורמים זרים, הוחלט להפסיק את החקירה ולהעמידני לדין. אך הסתבר כי גם זה היה טכסיס. נציג התביעה היה בא לבית הכלא ולוחש על אוזני: ׳אם תשתף פעולה, אנו נמליץ על עונש קל. אך אם תוסיף להתעקש – תשב בכלא 60 שנה׳. בערב פסח שוחררתי בערבות כספית גדולה ונתנה לי ׳חופשה׳ של 8 ימים, כדי שאוכל לבלות את חג הפסח בחיק משפחתי. מיד עם שחרורי, הצליחו חברי ב׳מסגרת׳ להסתירני בבתים שונים. מאחר ש׳נשרפתי׳ – לא היה טעם בהמשך ישיבתי במרוקו והוחלט להעלותני ארצה, יחד עם שני הורי, אשתי, אחותי וארבעת ילדי, מהם שניים מיתומי הרעש באגאדיר שאומצו על־ידי. ה׳מסגרת׳ כיסתה, כמובן, את סכום הערבות ותיכננה את הברחתי. פעמיים ניסו להבריחני בדרך הים. עשינו דרך ארוכה עד לחוף, אך בשני המקרים – ההפלגה לא יצאה לפועל. הייתי כבר על סף התמוטטות עצבים. העברתי לאלכס בקשה להבריחני למובלעות הספרדיות בדרך היבשה. ואמנם, באוגוסט 1961 הובאתי יחד עם בני משפחתי לחווה גדולה ששימשה תחנת מעבר לעולים. הכרתי חווה זו יפה ואני עצמי השתמשתי בה פעמים רבות בעבר. לאחר חניית לילה, הועברנו בטנדר למקום־מפגש אחר ושם עלינו על משאית שבה היו עוד כ־20 יהודים. שכבנו על רצפת המשאית וכוסינו באבטיחים. המבריח היה מצויד בשטר־מטען המעיד כי הוא מעביר מטען אבטיחים למלייה. כך נסעו קרוב ל־13 שעות.

 המשאית היתה מכוסה ברזנט ונעצרה פעמיים. שוטרים הסיטו את הברזנט והאירו לתוך המשאית. לאחר ששוכנעו כי ה׳מטען׳ הוא אכן של אבטיחים הם הורו לנהג להמשיך בדרכו. לאחר מסע ארוך ומייגע, עברנו את הגבול למלייה. מצבנו הגופני היה נורא. איש מנוסעי המשאית לא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתיישר והיה הכרח ל׳שלוף׳ אותנו בשכיבה, אחד אחד. הושכבנו על הקרקע כמשותקים ולא היינו מסוגלים להניע אבר. רק כעבור 4 שעות, התחלנו לחוש את שרירינו. למרות תלאות הדרך, היינו כמובן מאושרים שאנו כבר מחוץ לגבולות מרוקו.

אך אל־העלייה תבע גם בפעם זו את קורבנו: תינוקת אחת הוצאה מהמשאית ללא רוח חיים. היא פשוט נחנקה תחת ערימת האבטיחים…״ מעצר חברי ה׳מסגרת׳ בקזבלנקה, לא היה מוגבל לגברים אלא הקיף גם מספר נשים. אחת העצורות היתה ״פרנאנד״ – כיום תושבת נהריה ומורה בקיבוץ. ״פרנאנד״ נולדה במרקש למשפחה בת 9 ילדים ואחד מאחיה, קצין־חימוש בצה״ל, נהרג במלחמת לבנון. בשנת 1958, בהיותה בת 18, ביקרה בישראל כתיירת ושוטטה כחודש ימים בכל רחבי המדינה. בשובה למרוקו, החלה להורות בבית הספר ״אליאנס״ במרקש ואחד המורים שם, גייס אותה ל״מסגרת". לאחר שעברה קורס קצר של ה״הגנה״ בצרפת, עברה ב־1960 לקזבלנקה וניתן לה הכינוי המחתרתי ״פרנאנד״. כחברה בתנועת הצופים במרקש, הצליחה ״פרנאנד״ לגייס גם בקזבלנקה כמה צופים יהודים למאמץ העלייה החשאית. ״פרנאנד״ עצמה השתייכה בקזבלנקה לאחת מחוליות ״לביא״, שבראשה עמד אז ״רוסיני״.

בעקבות המעצרים שבוצעו במקנס, בפאס ובקזבלנקה, נעצרה גם ״פרנאנד״ היא סיפרה: ״נעצרתי יחד עם 'ז׳אנט׳, פקידה בחברת ביטוח צרפתית, שהשתייכה לחולייה של רפי ועקנין ז״ל. לאחר חקירה ראשונית, הועברנו למקנס ושם נודע לנו כי גם רפי ועקנין, ׳ראמון׳ ו׳רוסיני׳ נעצרו. החוקרים התייחסו אלי באכזריות מרובה. בין היתר היכו אותי במנעול על העין, הלקו אותי ואף הפעילו עלי לחץ פסיכולוגי. כך, למשל, באחד הימים הסיעו אותי לקזבלנקה ו׳טיילו׳ עמי בחוצות ה׳מלאח', מתוך תקווה שפעילי ה׳מסגרת׳ יגשו אלי ובכך יסגירו את עצמם. אך הטכסיס לא הצליח. נשארתי במעצר כמה שבועות. לאחר מות המלך, ניתנה לי חנינה ובעזרת דרכון ישן שלי – יצאתי לפאריס ומשם עליתי לישראל. הורי ובני משפחתי הוברחו ממרוקו בסירת דייגים, באוקטובר 1961 והם מתגוררים עתה בישראל״.

באוירה מתוחה וקודרת זו, נועד המלך מוחמד ה־5, ב־18 בפברואר 1961, עם משלחת של שישה נכבדים יהודים, בראשותו של ד״ר ליאון בן־זקן. המשלחת כללה גם את דוד עמאר, יו״ר ועד הקהילה הארצי; מאיר עובדיה, לשעבר יו״ר ועד הקהילה בקזבלנקה והרב שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה.

הפגישה נערכה כמה ימים לאחר ביקורו של נשיא בריה״מ ליאוניד בח׳נייב, ברבאט. המנהיג הסובייטי הגיש למלך ״מתנה״ של 14 מטוסי ״מיג״, שבעקבותיהם עתידים היו להגיע לרבאט גם כמה מדריכים וטכנאים סובייטים. הכל ראו בביקורו של ברז׳גייב ובמתנת ה״מיגים״ משום חיזוק למגמה האנטי־ מערבית והפרו־נאצרית כפי שהסתמנה ב״ועידת קזבלנקה״. מדיניות רדיקלית זו נעשתה יותר ויותר מודגשת. כך, למשל, בחודש ינואר, הקים המלך מרכז תרבות בקאהיר, שתפקידו היה לפקח על הרחבת קשרי התרבות של מרוקו עם העולם הערבי. מורים מצריים נתקבלו לעבודה באוניברסיטאות ובבתי ספר תיכוניים מרוקניים. ב־15 בפברואר, נועד עבד אל־חאלק טוראס, סגן רוה״מ ושר המשפטים המרוקני עם גמאל עבד אל־נאצר בקאהיר וביקש ממנו למנות שופטים מצריים, במקום השופטים הצרפתייים שעמדו לסיים את תפקידם במרוקו. המשלחת היהודית מחתה באוזני המלך על המעצרים ההמוניים וההשפלות המרובות שהחלו ערב בואו של נאצר ונמשכו למעלה מחודש ימים. המלך נראה עייף וחולה. הוא הביע צער על מה שאירע בקזבלנקה, אך ביקש לדעת מה דוחף את היהודים להסתכן ולעזוב את המדינה בסירות קטנות ורעועות. הוא שאל את חברי המשלחת אם הם ״ציונים״. על כך השיב לו הרב משאש: ״אין אנו ציונים, אך כאשר אני מתפלל ׳לשנה הבאה בירושלים׳, אני מקווה שדבר זה אכן יתגשם…״

פגישת המלך עם המשלחת היהודית באה בשיאו של מסע דיפלומטי נמרץ, שבמרכזו עמדה מדינת ישראל. דוד בז־גוריון וגולדה מאיר לא האמינו עוד בדיפלומטיה חשאית והם הטילו את כל כובד משקלם, כדי להביא לשינוי במדיניותו היהודית של מלך מרוקו. ואמנם, כחלק ממאמץ זה, מסר שגריר ארה״ב ברבאט, צ׳רלס יוסט, לידי המלך איגרת אישית מאת הנשיא ג׳והן קנדי. ראשי הקונגרס פנו ל״בית הלבן״ בענין זה, והם היו מוכנים ליזום דיון בהפסקת הסיוע האמריקני למרוקו – אם לא יפסקו מיד רדיפות היהודים. בן־גוריון וגולדה מאיר פנו אז גם לעזרתו של נשיא צרפת, שארל דה־גול. משום זיקתו העמוקה למערב ובשל אי־רצונו לגלוש כליל לחיקה של מוסקבה, החליט המלך להיעתר לפניותיהם של נשיאי ארה״ב וצרפת אליו. הוא הודיע לד״ר בך זקן וחבריו כי מרוקו עודנה מקווה שהיהודים לא יעזבו את המדינה וישתלבו בכל תחומי חייה. אך כמדינה החתומה על מגילת זכויות האדם, היא לא תניח מכשול על דרכם של אלה המבקשים להגר. בהתאם לכך, המלך הבטיח להוציא הנחיות מתאימות לשר הפנים, סי בקאעי, כי ינפיק דרכונים לכל דורש. היה זה הישג מרשים לדיפלומטיה הישראלית ודוגמה מוחשית להתחזקות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, מול ירידת קרנם של נאצר ומנהיגים ערביים אחרים.

פגישתו של המלך מוחמד ה־5 עם המשלחת היהודית, זכתה לפירסום רב באמצעי התקשורת בעולם והביאה למיתון מיידי בהתקפות העיתונים על יהודי מרוקו. ב־24 בפברואר 1961, פירסם סי בקאעי הצהרה שבה גינה את הציונות על כי היא ״מסיתה״ את היהודים לעזוב את מרוקו. יחד עם זאת, וברוח הוראתו של המלך, בקאעי הבטיח להנפיק דרכונים לכל דורש. שר הפנים המרוקני הדגיש כי יהודי מרוקו רשאים להגר לכל מדינה, ״פרט לישראל״. הוא הזהיר כי יהודי שיהגר לישראל – יאבד מייד את אזרחותו ואת כל רכושו. גם שר ההסברה המרוקני אחמד אל־עלווי, פירסם הודעה דומה. הוא גינה את הציונות על ״חתרנותה״ במרוקו והזהיר כי ״מרוקו לא תסבול הגירה יהודית המונית לישראל״.

אולם הליברליזציה במדיניותה היהודית של מרוקו, לא באה לידי ביטוי מעשי בימי חייו של המלך מוחמד ה־5. ביום ה־25 בפברואר 1961, יום אחד בלבד לאחר פירסום הודעתו של סי בקאעי, חש המלך ברע והובהל לבית החולים. כעבור שעות מעטות, הוא מת על שולחן הניתוחים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר