שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי. מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
שעת תהילה ויהי בעת המללאח פרק שישי.
מלכות מולאי איסמעיל 1679 – 1727
בתולדות מרוקו שמור מקום מיוחד למולאי איסמעיל, גדול מלכי העלווים, סמל לשעת תהילה חולפת שלא תחזור עוד באותו זוהר. את המדינה השסועה, המפוררת והמפולגת הוא העלה לדרגת אימפריה אדירה שאת קרבתה מחפשות המעצמות האירופיות.
מהפך סוף השלטון.
טולידאנו
שלטון שהחל בסימן שגשוג וביטחון מסתיים בחורבן – איסמאעיל לא השכיל לנהל את האימפריה שהקים, עבודות הבנייה העצומות – שיותר מטעם טוב מאפיינת אותם הענקיות – המלחמות הבלתי פוסקות, החזקת צבא ענק, רוקנו כליל את קופת המדינה ומערכת המסים הרגילה לא יכלה עוד לעמוד בנטל.
על כן נתווספו ללא גבול ההטלים והקנסות שנהפכו לצרת המלכות. גזרות אלה לא הפלו בין יהודים ומוסלמים והיו שנואות על ידי כל האוכלוסייה, אבל בעת צרה כל אחד חושב שגורלו של השכן שפיר יותר. עומס המסים וכובד הקנסות מיררו חיי הקהילה היהודית ומספרי הזיכרונות מצטיירת התמונה כאילו רק היהודים רושש המלך – ולא כך היה הדבר.
אולם נכון שגורלה של קהילת פאס, עליה מסופר במקור העיקרי לידיעתנו על התקופה, " ספר דברי הימים ", היה קשה במיוחד בגלל שנאתו של המלך לעיר הבירה הקודמת. מרוב צרותיהם חיפשו הרבה מיהודי העיר מקלט בערים אחרות ובמיוחד במכנאס. ההידרדרות הכלכלית החלה בפאס הרבה יותר מוקדם משאר הערים. עוד בשנת 1696 התקינו רבני העיר תקנה נגד מנהג שהתפשט בעצ השפע ונהיה לרועץ כאשר נסגרו שערי הרווחה.
" בהיותנו מקובצים, פקחנו עינינו על אשר בעוונותנו הרבים ננעלו כמעט שערי ההשפעה ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום, וגאדה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפורקן. לסיבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כל אחד בנדוניה רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופו שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם.
ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניה בשום אופן, ועל הכל השדכנים והסופרים המצויים בעת השידוכין עליהם המצווה להיות במזהירים וכמזכירים בל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניה כלל וכלל ועיקר. והיה בזה בכ"ד לחודש אב בשנת תנ"ח. וחותמים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, סלימאן ביטבול, עיוש אבן אזרוואל "
רבי שאול אבן דנאן, רושם דברי הימים באותה תקופה, מציין שהשינוי לרעה החל בשנת 1704 כאשר הטיל המלך שנלחם נגד התורכים, מס כבד ביותר על הקהילה היהודית. נוסף על כך הצטיין באכזריותו מושל העיר, בן המלך מולאי הפיד, וכאשר העזו ראשי הקהילה והתלוננו בפני המלך המיטו אסונות נוספים על ראשיהם ורק בנס תאונה בעת ציד, נפטרו מן העריץ.
אולם התלאות אינן נחלתם רק של יהודי פאס, גם במענאס, עיר הבירה למרות מעמדם של ראשי הקהילה בחצר המלך, משתוללים חיילי המשמר השחור, גאוות המלך, והמורכב מעבדים כושיים, במללאח. בספרו " אוצר המכתבים " מביא הרב יוסף משאש ז"ל כתב יד אלמוני משנת 1704 :
" בעשרים יום לחודש כסלו התס"ד ליצירה, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי באו עבדי המלך, וחיפשו מחפוש בכל הבתים והחצרות. ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד, ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובחורים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושה והבדלה נסכו. לא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים, מלהב חרבותם אשר שמו נגד פינו, וילעיגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם, ולמחרת היום התענינו, והרבינו תפילה ותחינה בקול שופר, ה' ישמע צעקתינו וצעקת עמו ישראל, אמן ".
בשנת 1712 נשרפו על קדושת השם הבחור יהודה אבן צור והגביר הנכבד מפאס רבי יצחק עמארא ולמחרת נשרף בנו אהרן. שנתיים לאחר מכן חוזר על עצמו במכנאס אותו מחזה אימים. עד ראייה – רבי מיהודה בירדוגו – מתאר כך את המעשה :
" בחודש אלול שנת תע"ג נתעוררה התשובה פה במכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ןאילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם בייסורים קשים במלקיות ומתות בית דין ושומעים את דבר השם מפני מרינו נר"ו וקרוב לשלוש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבוקר בוכיםן ומתחננים לשי"ת, והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש בכל לילה ולילה ".
ובעונותינו הרבים ובשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה ונתעוללו עלילות ברשע בתואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחדם ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום שישי ו' באלול שנת תע"ד – 1714.
משה כהן היה אחד מגדולי רבני הדור ההוא וניהל ישיבה בסיוע אחיו שם טוב שהיה מגדולי סוחרי העיר. אין כותבי הזיכרונות מציינים את סיבת רדיפתם על ידי המלכות. אכזריותו של המלך הגיעה עד כדי כך שסירב להחזיר הגופות לקבורה עד שבני המשפחה פדו אותן בכסף שהנגיד אברהם מימראן מסר בעצמו לידי המלך הבא בימים.
בשנת 1720 חדרו שוב שודדים למללאח של מכנאס, ואם לא הפילו חללים השחיתו ספרים וכתבי יד נדירים, בהם היו רשומים תולדות הקהילה בדומה ל " ספר דברי הימים " בפאס. על גודל אבידה זו מכונן הרב דניאל טולידאנו :
אמרתי אני אל לבי הצעיר דניאל טולידאנו ס"ט בלא"א כמה"ר חביב זצ"ל, להעתיק דף אחד נשאר לפליטה, מהרבה ספרים חדשים גם ישנים כתבי יד אבותינו וכמה חכמים קדושים וטהורים זלה"ה, שנשללו ונקרעו ביום עברה היום ההוא, ז' מרחשון הת"פ ליצירה, שבאו גויים במחלתנו ושרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר הזאת מכנאס, מבחר כל המערב בתורה וביראת החטא, וכמה נשים ובתולות עינו, והניחו אותם ערומים יחפים, והודות לה' שאיש ממנו לא נעדר, וכספנו היה פדות נפשנו ".
וכאילו לא היה די באכזריות בני אנוש, גם שערי שמים נסגרו והבצורת הארוכה שנמשכה שלוש שנים מ -1721 עד 1724 הפילה קורבנות רבים ואמרה לכלות קהילות שלמות. עדות מזעזעת וקורעת לב השאיר לנו עד ראייה, רבי שמואל בר שאול אבן דנאן ב " ספר דברי הימים : " חם לבי בקרבי לבספר את דברי הרעב והמהומות אשר קרה לנו בזמנינו זה, עד היום יום חמישי עשרה בטבט משנת התפ"ד, משנת תפ"א היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כל אחד מעט מזעיר בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו כל עיקר עד שיבשו כל האילנות הזיתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים והחיטה הולכת ומתייקרת.
בשנה שעברה ביא שנת תפ"ג בחודש אדר הסמוך לניסן הייתה שווה החיטה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא, ובמכנאס ובסאלי ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום אלא לאחר מכן וירדו גשמי רצון סוף אדר ב', שלושה ימים, ומראש חודש ניסן ירדו השערים, ועד עצירה גדולה כזו לא הגענו, ואם באתי לספר הצרות והמרורות שעברו עלינו בפאס יכלה הזמן והמה לא יכלו, ומי יתן ראשי מים טעיני מקור דמעה ואבכה יומם וליליה את חללי בת עמי. על חללי פאס העדינה, איכה הייתה קריה נאמנה, מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמידי חכמים היושבים על משמרתם וקוראין גמרות כסדרן, ועכשיו הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים.
שומו שמים על זאת ושערו, חרבו מאוד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפילה ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהילה. עוד נתקיים בנו בעונותנו הרבים , ארצכם שממה אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, כי בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר, הם חריבים ממש מבלי יושב, ופתחי החצרות סגורים, ועלו עליהם העשבים.
ויש שבאו גנבים לתוכם ולקחו את דלתי הבתים והמטות של עץ שנשארו בהם, ויש בתים שהרסו הבניין שלהם ולקחו אבנים ועצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורות מבלי יושב, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים ועכשיו הם מתוצים עד לעפר ולקחו הגויים העצים והאבנים והם בונים בהם בפאס אזדיד.
ויכולנו לומר, לא נמתלא פאס אזדיד אלא מחורבנו של האלמללאח, ובני אדם נשתנו פניהם ומראיהם, חשך משחור תארם וצפד עורם על בשרם, מזי רעב מושלכים ברחובות ובשווקים ואין דורש ואין מבקש, בני פאס היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות ומנקרים בהם כתרנגולות, ובשנים הנזכרות מתו מרעב בכל שנה קרוב לשני אלפים, והמירו דתם אנשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף, בית המטבחיים הם סגורים ואין שוחטים בכל שבוע כלל, וזה שלוש שנים שאינם שוחטים בכל המדינה אפילו תרנגול אחד בכל שבוע.. "
הבצורת והרעב עברו, אבל המדינה לא התאוששה עוד. שנות שלטון מולאי אסמאעיל הותירו אולי אימפריה מאוחדת אבל כלכלתה הרוסה, כאשר עול נמסים אכל כל חלקה טובה. הידיעה על מות גדול מלכי מרוקו התקבלה על כן בכל מקום בשמחה, בתחושת הקלה ובפרץ עצום של רצון לנשום סוף סוף בחופשיות בלי פחד מהזקן ממכנאס.
אולם הקהילה היהודית למודת הניסיון לא יכלה שלמוח, כי למרות כל חסרונותיו העניק להם מולאי אסמאעיל הנכס היקר מכל : הביטחון, התפוררות המדינה לרסיסים ופרוץ מלחמת הירושה פותחת עבור הקהילה היהודית תקופה עוד יותר הרת אסון.
סוף הפרק השישי מתוך הספר " ויהי בעת המללאח "