סיפורי-עם משלומי – מבוא לתעתיק

מבוא לתעתיק

הקהילה היהודית במרוקו, שהיתה במגע הדוק עם האוכלוסיה המקומית הערבית, ניזונה מתרבותה והושפעה מספרותה וגם מדרך המחשבה שלה משך שנים רבות מאז גירוש ספרד ואולי אפילו לפני כן.

במשך השנים נוצר ניב של ערבית — יהודית, שאפיינה את יהודי המקום בצד הערבית המדוברת, שייחדה את ערביי המקום.

בשפה ערבית — יהודית זו הביעו היהודים את יצירותיהם הן בכתב והן בע״פ. הניבים המקומיים, דהיינו, הערבית — היהודית והערבית המדוברת של ערביי המקום מקורם בערבית הספרותית הקלסית.

כאמור, בערבית — יהודית מרוקאית יצרו יהודי מרוקו את רוב יצירותיהם כגון שירה, פרוזה, דרשות בביהכנ״ס, ובה גם סופר הסיפור העממי, המהווה 'מרכיב נכבד בתרבותה של יהדות זו.

הואיל והסיפור העממי מבטא את דרך המחשבה של הקהילה מנקודת מבט פילוסופית, חינוכית, מוסרית ודתית, ורבה חשיבותו הן מבחינה דידקטית והן מבחינה ערכית, טרחו יהודי מרוקו להעלות חלק מסיפוריהם על הכתב בצד המסירה בעל־פה מדור לדור.

הסיפורים שהועלו על הכתב נכתבו בשפה הערבית — היהודית, אבל באותיות עבריות, כדי שיהיו מובנים לציבור הרחב.

הסיפורים הרואים אור בספר סופרו בערבית — יהודית. התלבטנו באיזה סוג של תעתיק להשתמש. היה ברור לנו, כי אין אנו עושים עבודה בלשנית. החלטנו לבסוף לתעתק את הסיפורים באותיות עבריות הן כדי להמשיך את המסורת של יהודי מארוקו, והן כדי לאפשר לאנשי שלומי לעיין בספר ולהבינו.

כמו כן, כפי שצויין לעיל מקורה של הערבית — היהודית בערבית הספרותית. רצינו לכן להישאר נאמנים לשפה המקורית, הערבית הספרותית הקלסית ולכן ניסינו, עד כמה שניתן, לתעתק את הסיפורים באותיות עבריות המקבילות לאותיות הערביות מבחינה דקדוקית ותחבירית.

לדוגמה:

בערבית הספרותית הקלסית את המלה قالت

ערביי המקום (הגויים) יבטאוה גַלְתְּ

ואילו יהודי מארוקו יבטאוה במספר היגויים עפ״י איזורי מגוריהם:

קַלְתְּ(יהודי קזבלנקה)

כַּלְתְּ (יהודי מאראכש)

אַלֵת (מקנס)

אַלְתְּ (אנשים שמתקשים בהיגוי האות קוף)

בספר תעתקנו מלה זו באותיות עבריות המקבילות לאותן האותיות הערביות המרכיבות מלה זו בערבית ספרותית! قالت = קאלת.

יוצא אפוא שהקורא באשר הוא, יבין את כוונת המלה ויבטא אותה כהיגויו הוא. אילו היינו מתעתקים את הסיפורים באותיות לטיניות, היינו מגבילים את הקורא ומחייבים אותו לקרוא בהיגויו של אותו מספר. למשל, אם המלה קאלת נאמרה ע״י מספר, שמוצאו מהעיר מקנס שבמארוקו, היינו צריכים לתעתק כפי שביטא אותה, דהיינו: אלת, ואז ייתכן והיינו מגיעים למשמעויות אחרות.

דוגמה: המלה קְרעה (פירושה בקבוק בערבית המדוברת)

המלה כרעה (פירושה רגל הפרה בערבית המדוברת)

מספרת ממרקש היתה מבטאת קרעה — כּרעה. לו היינו מתעתקים בלטינית, נמצא שהיינו משנים את משמעות המלה מ״בקבוק״ ל״רגל של פרה״.

יש לציין, שהשפה המדוברת היא שפה דינאמית, דהיינו, שפה מתפתחת ומשתנה, ואילו השפה הספרותית היא שפה קלאסית, שכמעט ואינה משתנה אם אנו מצליחים היום להבין טקסטים כתובים בערבית מלפני מאות שנים הרי זה הודות לכך, שאותם טקסטים אינם כתובים בניב הערבי המקומי, שהשתנה במשך השנים, כי אם בערבית הספרותית, כמו למשל כתבי רס״ג, רמב״ם, שאמנם כתבו בערבית יהודית, אך תוך כדי הישארות וצמידות לכללים של הערבית הספרותית הן מבחינה דקדוקית והן מבחינה תחבירית. גם מסיבה זו בחרנו בשיטת התעתיק המסורתי שצויין לעיל.

לבסוף, בל נשכח, שלשפה הערבית־היהודית המדוברת, נשתרבבו מספר מלים משפות זרות ונוצרו מלים וביטויים במשך השנים, אשר אין להם שום זיקה לשפה הערבית הספרותית. מלים אלו תועתקו עפ״י צליליהן.

כללי הדגש:

הדגש בעברית מצוין ע״י נקודה באמצע האות והוא בא כמקביל לדגש הערבי המכונה ״שדה״ או ״תשדיד״ ّ ْ  יעלמני (ילמדני) – يعلمني – , אך אם האות בעברית היא אחת מאותיות: ה, ח, ע, ר, במקום הדגש הכפלנו את האות ׳כררזי – מוציא; גם האות ״כף״ הוכפלה כרי למנוע היגוי מוטעה, דהיינו, היגוי כּף. לפועל בככרת (=הקטירה), אם היינו שמים דגש ב״כף״, היינו קוראים בכּרת שמשמעותה: ילדה בכור.

כללי ו׳ החיבור:

ו׳ החיבור בערבית (و) מצויינת באות ו׳ בעברית. למשל, אברהם ואנא (אברהם ואנכי), אך אם ו׳ החיבור בערבית נשמעת בהיגוי אוּ / אֻ , היא צויינה בו' שרוקה וּ כפי שמנקדים ו׳ החיבור לפני אותיות בומ״פ.

מלות יחם:

מלת יחס (או כל מלה אחרת), הנשמעת בדיבור כבעלת אות אחת, הוסמכה למלה הבאה אחריה ע״י מקף, למשל, פ־דארי (בביתי), אך אם מלת היחס היא בעלת אות אחת כמו  ל – ( ل) או ב – ب – הרי בתעתיק צורפה למלה הבאה אחריה. לבנתי(לבתי)

כללי ה׳ הידיעה בערבית:

כלל א׳: ה׳ הידיעה – ال –  באה בסימון ״אל״ לפני המלה שאליה היא מתקשרת, למשל, אלולד (הילד) الولد

כלל בי: אם הא היריעה ( אל ) באה לפני מלה הפותחת באחת מהאותיות הבאות: ד,ז,ל,נ,צ,ר,ש,ש,ת, אין אנו שומעים את היגוי ה (ל) של ה׳ הידיעה, ולכן ה( ל ) הושמה בסוגריים. והאות הבאה אחריה תהא תמיד דגושה, למשל, א( ל )דאר (הבית).

כלל גי: אם מלה כלשהי באה לפני מלה מיודעת בה׳ הידיעה (אל), האלף של (אל) לא נשמעת בקריאה ובדיבור, ולכן האלף של ״אל״ הושמה בסוגריים, למשל, כאן (א) לולד (היה הילד) كان الولد בערבית מנקדים ה״אליף״ ב״וסלה״. – آ  ( וַסְלַה (وَصْلَة = אליף שותקת.

כלל ד׳: יש לפעמים שכל ה׳ הידיעה (אל) לא נשמעת בגלל שתי הסיבות הבאות:

א) ה״למד״ אינה נשמעת, בבואה לפני מלה הפותחת באחת מהאותיות: ד,ז,ל,נ,צ,ר,ש,ש,ת (כלל בי).

ב) ה״אלף״ אינה נשמעת גם כן, היות שלפניה מלה אחרת כלשהי(כלל גי), למשל, הרב מן(אל)דאר(ברח מן הבית) هرب من الدار      

גם מילת היחס ״לי״ כאשר מתקשרת למלה המיודעת בהא הידיעה ״אל״ ( ال) , בתעתיק, האליף של הא הידיעה הושמטה לפי כללי דקדוק הערבית הספרותית. דוגמה, לי (אל)בית (=לבית) יוצא ללבית, אך בהיגוי הערבית המרוקאית נוהגים לבטא את שתי הלמד״ים כאילו היתה למר אחת דגושה.

מלים לועזיות או מקומיות:

בערבית מרוקאית מצויות מספר מלים שאין להן מקור או כל קשר לשפה הערבית. מלים אילו הובאו בכתב לפי צליליהן, כמו דאבא (= עכשיו) וכו'.

שימוש בתנועות ארוכות וקצרות:

מאחר והטקסט אינו מנוקד, נאלצנו מדי פעם לכתוב בכתיב מלא, על מנת להקל על הקורא בקריאת לסיפורים. למשל, שכּאר (סוכּר). יש כאן צורך בתנועה ארוכה א', למרות שבערבית ספרותית מלה זו נכתבת ללא תנועה ארוכה – سكر –  כי אם לא כן, היינו קוראים שכּר (השקה אותו יין עד כדי שיכרון), ואז היינו מסלפים את המשמעות.

המפיק:

המפיק בהא משמש ככינוי למושא ישיר של הנשוא, למשל, ראה (ראה א­­חא מופקת יכולה לבוא כדי לבטא הא שוואית בסוף המלה כמו עלאהּ (למה ) כמו כן, הא מופקת תבוא כתחליף לכינוי מושא ישיר(מין זכר). דוגמה: המלה אכּלוהּ اكلوه. (שפירושה אכלוהו), צויינה בתעתיק (א)כלוה.

כל הברה פתוחה המסתיימת ב(ة) בערבית, צויינה בה׳ בתעתיק העברי. למשל, אלמדינה (המדינה), אך אם היא בנסמך ה׳ תיהפך לת׳, למשל, כלבת (א)לולד (כלבת הילד). – كلبة الولد

גם מלה המסתיימת בהברה פתוחה ללא ה׳ סופית כמו انت (אתה) בתעתיק צוינה בה׳ או באי העברי: אנתה. ההא או הא׳ באות תמורת התנועה פתחה.

ى  אליף מקסורה הבאה בסוף מספר מלים בערבית, כמו למשל הפועל بنى (בנה) או מילת יחם כמו على (על), ى , צויינה בעברית בא', למשל, עלא (על )

יש מקרים שמילת שלילה ״ש״ בערבית באה אחרי מלה המסתיימת באחת מהאותיות הסופיות: ך,ם, נ,ף,ץ. מילה זו חוברה בתעתיק במקף לקודמתה והאות הקודמת לה' תועתקה בצורה חופשית: סופית/רגילה.

המלה, هي (היא) הובאה בתעתיק בשתי יוד״ים: ״הייא״ כדי למנוע מהקורא לקרוא ״היא״. אותו הדין גם לגבי המלה هو  (הוא). בתעתיק הובאה מלה זו ״ בשתי וו׳׳ים: ״הוואי׳.

לעתים כאשר שתי אותיות, השייכות לקבוצת האותיות השיניות, כמו ד׳, ת'. ט׳ וכד', באות ברצף, קיימת נטייה להאלים בדיבור את האות השורשית ולהסתפק בהיגוי האות הסופית או להיפך.

במקרה זה האות המואלמת הושמה בסוגריים, למשל, ר(ד)ת ر د ت או שמט(ת) – سمطت          כמו כן, הושמו בסוגריים כל אות או צירופי אותיות, שאינן נשמעות בריבוד.

כדי לציין פעולה מתמשכת, משתמשים בערבית יהודית מרוקאית בעתיד, אשר מקדימים לו תחילית תַ. לדוגמה: תַ־כִכְּתב

לפעמים המספר מאריך בהיגויה ונוצרת איפוא תנועה ארוכה. לדוגמה: תא־יִכְּתב

מלים מאובנות:

בערבית מדוברת קיימות מספר מלים, אשר נוצרו כתוצאה מצירוף של שתי מלים או יותר. לדוגמה המלה ״מנאין״, שהיא צירוף של מילת היחס ״מן – ״אַיְנַ ",  من  اين  , דהיינו, מהיכן. בדרך זו מנאש = ממה וכד'.

יהודה פרץ