ספר בראשית – פרשת "נח". מאת: הרב משה אסולין שמיר

ספר בראשית – פרשת "נח".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,

את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו' ט').

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה אומר: {יום ההילולה – ג' מרחשון}.

התואר "צדיק" – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו,

ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום (ע"פ מרן רבי יוסף קארו בדרשותיו לתורה).

מבול = {אותיות} בולם = בלום:

כאשר יורד על האדם מבול של מניעות,  יכול לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית עד שיתחזק,

 ואז יוכל לצאת מחדש אל המרחב כשהוא חזק יותר מבחינה רוחנית,

 ובכך יוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.

אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך {ע"פ בעל "נתיבות שלום").

מידותיו הטובות של נח:

"נח, איש צדיק, תמים… את האלוקים התהלך נח".

 התורה משבחת ומכבדת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו "צדיק", תמים", וכן "את האלוקים התהלך נח", מקבץ שאיש לא זכה בו בתנ"ך.

נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, והיה דור עשירי אחריו. למעשה, ניתן לומר על נח שהוא מהווה מעין תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש ממנו, לאחר המבול.

השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח).

בהקשר לכך, הראשל"צ המקובל הרב מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה. לומר בעת צרה:

"ונח מצא חן בעיני ה', כן נמצא חן ושכל טוב – בעיני אלוקים ואדם" (בראשית ו' ח').

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה, נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך…". אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך בהקשר לנח, מדובר במידת הרחמים – "ויזכור אלוקים את נח".

 רבנו "אור החיים" הק' אומר שנח הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קודשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך". כלומר, בני ביתו ניצלו בזכות נח שהיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים אותו. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון,

 רבינו אוה"ח הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:

  1. "נח. 2. איש. 3. צדיק 4. תמים 5. את האלוקים התהלך נח".

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו בזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו ע"י נח איש האדמה. כמו, כן נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית, כדברי רש"י "זה ינחמנו – עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בראשית ו כט).

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' כה') שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".

ה. "את האלוקים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלוש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.

רבנו יצחק אברבנאל: צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.

ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים – בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שואל: מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה? על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו כי אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות על מעשיו של נח – אמר צדיק תמים".

בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.

 נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" (מתוך "והיה מדי שבת בשבתו").

נח – נוח – נוחות. הרגשת נוחות בעבודת ה' (רבנו ה"בן איש חי").

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה – ולא מתוך עול ויגיעה.

רבנו "הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המלה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק…": נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלוקים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה' או ההליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט' ג'). מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני ה' אלוקיכם". כנ"ל היה אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלוקים התהלך נח".

רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות ושמחה בעבודת ה'. לעומת זאת, אם נרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי רבנו ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.

 המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזוודה שלו, הפקיד בידי סבל שיוליכנה למלון בו היה אמור להתאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן  שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.

מתברר שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה עם אבנים.

הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.

כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.

על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק' שכל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך  שמחה וטוב לבב ככתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח מז).

הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי היקר והנצחי. ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה       בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב…".

"עין טובה"-

לראות את הדברים החיוביים בזולת.

"… נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו". המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י אומר: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.

 רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב: לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלוקים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המלה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה בתואר רבותינו.

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.

"צהר תעשה לתיבה" (נח ו, טו).

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').

יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המלה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למלה צהר, שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוקים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבהבצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה},  תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה". (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

השל"ה הק' אמר על הפסוק בתהילים: "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו', וכן בלימוד תורת הח"ן. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש כל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברית – אש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום. או "ראש – בית", {כנ"ל לצורת האותיות כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות" לגבי צורת הכתב בו כותבים את ספרי סת"ם.  לדוגמא האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו'גימטרית שם ה' = ה-ו-י-ה.

"ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס" (בר'. ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת, ודברים אחדים…" (בר'. יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.

פרשת "נח" מתארת בהרחבה שני דורות של חטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בגזל ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל". "בעל הטורים" מוסיף: המלה "חמס" בגימטריא שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווה גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.

ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.

 רבנו אוה"ח הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת המסגדים בעלי הצריחים הגבוהים}.  רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר {ושליש ים}". בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ…  ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .

 עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו אוה"ח הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם. פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

הרלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.

יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".

"ותשחת הארץ – לפני האלוקים,

ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

  • רש"י: "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (קהלת רבה א, לד).

רבינו אור החיים הק' מסביר את הביטוי "לפני": בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוקים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

"ותשחת הארץ לפני האלוקים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל. בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם". בעומק הפשט ניתן לומר: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.  

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים",  בכך שעוברים על עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך…", בכך ששונאים יהודים אחרים היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.

  • "סאה מלאה עוונות –

  מי מקטרג בראש כולם – גזל!" (קהלת רבה א', ל"ד).

"ותמלא הארץ חמס": על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו. סוגי הגזל הם רבים, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לאלה הגרים מתחתם. התקנת מזגן המפריע לשכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

אראנו נפלאות

לשר התורה מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה,

ובמה זכה להיות רב רבנן של פוסקי ההלכה בדורנו?

לכבוד יום ההילולה שלו – ג' מרחשון.

  • מרן, היהלום בכתרם של פוסקי ההלכה – בדור האחרון.

"מרן הולך עם התורה לרבנות" (הרה"ג יהודה עדס שליט"א על מרן).

רבנו עובדיה יוסף ע"ה, זכה להיות כאחד הגדולים בפסיקת ההלכה, היות והוא ניצל באופן מעורר השתאות את זמנו ללימוד תורה. הוא זכה שיקויים בו הכתוב אצל יהושע בן נון: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל"  (יהושע א, ח).

במשך כל ימי חייו, לא משה התורה מפיו, וזמנו היה יקר עליו כנפשו ממש. הן בזמן גדולתו כראשל"צ וכנשיא מועצת החכמים, והן בימי בחרותו בעידן עניותו.

לאחר נישואיו, העוני היה כה רב בביתו, עד שהוא נאלץ לגדל את משפחתו ההולכת ומתרחבת בחדר קטן, כך שהשולחן והכיסאות לא יכלו לדור בכפיפה אחת עם מיטות פתוחות לשינה.

מרן ע"ה העתיק את משכנו פעמים רבות, לצורך תפקידיו הרבניים: ירושלים, מצרים, פתח תקווה, ירושלים, תל אביב, ושוב ירושלים, אך בכל מקום ובכל מצב, הוא ניצל את זמנו אך ורק ללימוד תורה והפצתה, והנהגת עם ישראל בדרך ה'.

 הראשל"צ מרן הרב יצחק יוסף שליט"א מספר שכאשר מו"ר אביו ע"ה נבחר לראשל"צ, ערך לכבודו הרה"ג יהודה עדס ר"י "קול יעקב" קבלת פנים, וכך הציג אותו: "יש רבנים שהולכים  מהישיבה לרבנות, מהתורה לדיינות, אך מרן לא הולך מהתורה לרבנות, אלא הולך עם התורה לרבנות".

 ספריו הרבים והחשובים בפסיקת ההלכה, תופסים מקום של כבוד בקדמת הפסיקה לדורותיה.

גם בחודשים האחרונים לחייו, לא משה התורה מפיו, למרות מחלותיו וייסוריו.

  • "המתמיד" –

לימוד תורה מתוך התמדה בילדותו.

בתלמוד תורה, עת שיחקו חבריו ופרקו את מרצם במשחקים, רבנו ישב ושקד על תלמודו. אך הוא לא הסתפק בזאת, רצונו היה שגם אחרים יתעלו בתורה, והיה מושך עמו מדי פעם את אחד החברים מתוך משחקיו, ומעודדו לחזור אתו על הנלמד בכיתה. 

 בגיל 12 החל מרן ללמוד בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה בירושלים, לימודים שנמשכו 12 שנים רצופות, בהן שם לילות כימים בלימוד הש"ס והפוסקים, ולא ביטל מזמנו אפילו שנייה אחת. סיפר מרן זצ"ל, כי את בקיאותו בתנ"ך  אותו ידע בעל פה – רכש בחמש דקות של ההפסקה בין סדר הלימוד לתפילת מנחה… חבריו באותם הימים מספרים, שאף בזמן הארוחות היה מקפיד להביא אתו גמרא, והיה לומד בזמן הארוחות. לעיתים תכופות היה עושה סיום מסכת, סיום מיוחד על הלימוד שלמד תוך כדי הארוחות.

כדאי לציין שבמחזור של רבנו, היו עוד שקדנים שהפכו לרבנים מובילים כמו הרב יהודה צדקה ע"ה, הרב מרדכי אליהו ע"ה, הרב בן ציון אבא שאול ע"ה, הרב דוד חיים שלוש ע"ה, הרב חיים הלוי ע"ה וכו'.

  • "ובלכתך בדרך" –

עם חברו מרן הרב בן ציון אבא שאול ע"ה.

 הגאון הגדול הרב בן ציון אבא שאול ע"ה, ומרן ע"ה, היו צועדים רגלית בכל בוקר מביתם שבשכונת בית ישראל אל ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, וגם חוזרים רגלית מהישיבה לביתם. כל הדרך היו משננים את לימודם, ובכל יום היו מספיקים לשנן דף גמרא בהלוך, ודף גמרא בחזור.

הרה"ג שלום כהן שליט"א, ר"י "פורת יוסף" בעיר העתיקה מספר: "אני זוכר את מרן ע"ה בנערותו, הולך בשוק הערבים וגמרא בידו. היה מעיין בכמה שורות, ואח"כ חוזר עליהם בע"פ, שוב מעיין בספר וחוזר על זה בע"פ…". 

שכנו של מרן בתקופה שהיה אברך צעיר מספר, שכאשר מרן היה ממתין לאוטובוס (קו 3), הוא היה שקוע בריכוז עצום בספר שבידו, ואף לא היה מרגיש כשהאוטובוס מגיע לתחנה. נהגי האוטובוס הכירוהו והיו צופרים לו בהגיעם לתחנה. וגם כשהיה מאכיל את ילדיו, היה מניח ספר פתוח על השיש, מסתכל בספר, ניגש לילדיו להאכיל אותם, שוב רץ לעיין בספר, וממשיך להאכיל את ילדיו. 

 וכך סיפר מרן בערוב ימיו: "כשהייתי צעיר, הייתי בא כל ליל שבת אחרי התפילה לעשות קידוש. עד שמסדרים ועד שיושבים, הייתה לי גמרא ביד, והייתי גומר עמוד, שני עמודים, שלושה עמודים, כמה שיכול, בינתיים עד שיגידו 'שלום עליכם' 'אשת חיל מי ימצא', הייתי גומר עמוד ועוד עמוד, המצטברים לגמרות שלמות". 

  • לימוד תורה – לאור הירח.

באחד הלילות, שקע הנער כדרכו בתלמודו, ואיחר לשוב לבית הוריו. הוא נקש בדלת קלות, אבל בני הבית לא שמעו את נקישותיו. הנער התיישב על מדרגת החצר, ולאור הלבנה שהייתה במלואה, שינן את תלמודו עד לאור הבוקר… 

 עוני רב שרר בבית. האב רצה שגם בנו עובדיה יעזור לו בפרנסת המשפחה, ונתן לו שק סוכר והניחו בשוק למכור. בלילה חזר העילוי עם שק ריק. שאלו אביו: "והיכן הכסף?", ענה הבחור המתמיד: "אני ישבתי ולמדתי, ולא שמתי לב מי בא ולקח את הסוכר". ראה האב שאין בנו עובדיה מתאים לעבודה, עזבו לנפשו והניחו ללמוד תורה כחפצו. 

מספרים גם, שכאשר הושאר הילד בחנות כדי לעזור לאביו, הגיע ראש ישיבת "פורת יוסף" המיתולוגי רב רבנן הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה, וביקש מהאבא להחזיר את הילד לישיבה, והוא יעזור לו בחנות במקום הילד שנועד להיות כאחד הגדולים בעולם התורה. אכן, הילד חזר לתלמודו, ועם השנים שימח את אביו בבחינת "בן ישמח אב".

באחד הימים עברה הישיבה ללמוד בבית הכנסת "סילוורה", בגלל פרעות הערבים. בימים טרופים אלו, הבחורים עשו לעצמם חופשה ל-10 ימים. אצל מרן זצ"ל לעומת זאת, לא היה מושג של נופש כלל וכלל בכל ימי חייו, ולכן הוא נשאר לבדו בבית הכנסת, והחל ללמוד בהתמדה רבה מסכת בבא קמא. כאשר חזרו הבחורים מחופשתם, מצאוהו אוחז כבר בדף צ"ט. כך ניצל את זמנו עד שהספיק ללמוד 98 דפי גמרא בימים מועטים… 

  • עונג שבת – בלימוד תורה בספריה.

ביום שישי נהג מרן זצ"ל לקום באשמורת הבוקר כדי להתפלל עם הנץ החמה. לאחר התפילה היה מסתגר בספרייה הממוקמת בבית הכנסת "שושנים לדוד" שבשכונת בית ישראל בירושלים, והיה לומד ספרי שאלות ותשובות (שו"ת) בהלכה ברציפות, במשך כל שעות היום עד לכניסת השבת. גבאי בית הכנסת שחשש שמא יקח הבחור הצעיר מן הספרים יקרי הערך לביתו, סירב להרשות לו לשבת בספרייה שעות רבות כל כך, ורק לאחר הפצרות מרובות נעתר לבקשתו, בתנאי שהוא (הגבאי) ינעל את דלת הספרייה מבחוץ, וסמוך לכניסת השבת יפתח לו את הדלת, כדי שיצא לקבלת שבת ולתפילת ערבית.

ביום שישי אחד, שכח הגבאי את הבחור היושב ולומד בספרייה, ולא פתח את הדלת בכניסת השבת. באותו יום,  השקדן הצעיר שקע בתשובה מעניינת, עד שלא הבחין שכבר נכנסה השבת. בינתיים כבר הציבור התפלל ערבית והלך לביתו. כשהבחין הצעיר בכך, החל דופק בחזקה על הדלת במשך שעה ארוכה, עד שקול הדפיקות הגיעו לאוזני השכנים, שהלכו מיד לביתו של הגבאי, שבא במרוצה ופתח את הדלת לעילוי הצעיר, ובפיו בקשת סליחה על כך ששכח לפתוח את הדלת. בעקבות מאורע זה, החליטה הנהלת בית הכנסת, שלא לנעול יותר את דלת הספרייה בפני העילוי הצעיר, והותר לו להיכנס לשם בכל עת שיחפוץ.

  • ספר בהשאלה ליומיים – ותוכנו נשמר בראשו לעד.

שח מוכר ספרים בחנות ותיקה לספרי קודש בירושלים: "לפני שנים רבות בא אלי נער צעיר, וביקש ממני ספר יקר ערך שלא היה מצוי כל כך בחנויות הספרים. כששמע את מחירו הגבוה של הספר, וראה שאין בכוחו לשלם מחיר זה, ביקש ממני להשאיל לו את הספר ליומיים, הסכמתי לכך. לאחר יומיים השיב לי את הספר, ומאז היה עושה כן לעתים קרובות, היה משאיל ממני ספרים, ומחזיר אותם כעבור יומיים. פעם אחת כשהחזיר לי את אחד הספרים שאלתיו: "מה אתה כבר יכול לעשות בספר במשך יומיים?". השיב לי אותו הנער: "כיוון שאיני יכול לקנותו, והספר נחוץ לי מאד, ישבתי במשך יומיים אלו ולמדתי את כל הספר בעל פה מתחילתו ועד סופו, עכשיו שהספר מונח בראשי, שוב איני זקוק לספר". אותו מוכר ספרים סיים את סיפורו כך: "אותו נער לא היה אחר אלא העילוי של ישיבת "פורת יוסף" באותם הימים, אשר לימים נעשה לאחד מגדולי הדור, הלא הוא הגאון מרן רבינו עובדיה יוסף…".

  • ניצול הזמן ללימוד תורה – גם בזמן שמעל הזמן.

 התמדתו של מרן זצ"ל אינה יודעת זמנים: מעניין לראות בספריו את התאריכים והזמנים לכתיבת התשובות. כך למשל, אנו מוצאים בשו"ת יביע אומר (ח"ז סימן נד) תשובה שנכתבה ב"מוצאי יום הכיפורים תשמ"ח", זמן שכולם עייפים מהצום והתפילות, והולכים לנוח, ומרן זצ"ל ללא ספק היה עייף שבעתיים במוצאי כיפור, כיוון שהיה רגיל להוריד דמעות כנחל בתפילות ווידוי יום הכיפורים, אך הוא לא הלך לנוח, אלא ישב וכתב תשובה בהלכה כהלכה. 

מתוך עיון בפרוטוקולים בבית הדין בפתח תקווה, מהתקופה בה מרן זצ"ל שימש כחבר בית הדין, הבחין הראשון לציון, הרה"ג משה שלמה עמאר שליט"א, שמרן עסק בענייני בית הדין בזמנים לא זמנים. הרב מצא שם פרוטוקול הנושא את התאריך "יום חמישי, י"ג ניסן". בפרוטוקול מתואר, שביום זה הגיעו בני זוג להתגרש. אין ספק, שדיין אחר היה דוחה את הדיון עד לאחר הפסח, שהרי בלילה עורכים בדיקת חמץ, ולמחרת זה ערב שבת וערב פסח, וההכנות רבות. אבל כשהבחין מרן זצ"ל שהעניין דחוף, ויפה שעה אחת קודם לסדר את הגירושין, כתב החלטה בכתב ידו, להזמין למחרת את הצדדים עם העדים לבירור השמות. ואכן למחרת, ערב שבת וערב פסח, הגיע מרן זצ"ל לבדו לבית הדין, ערך הסכם גירושין בין בני הזוג, קיבל את העדים לבירור השמות, וסידר להם את הגט. בהיות ו"הספרא דדיינא" (כותב הפרוטוקולים) לא נכח, מרן כתב את הפרוטוקול בכתב ידו. מתוכו עולה, שמרן זצ"ל לא עזב את בית הדין לפני השעה שלש-ארבע אחר הצהריים…

מעניין לעניין באותו עניין, מסופר שבא יהודי בערב פסח בשעות הצהריים לביתו של מרן זצ"ל, בזמן שההכנות לליל הסדר רבות, והילדים רכים ודורשים טיפול. הוא רואה את מרן שקוע בתלמודו, וספרים פתוחים לפניו. הגיב אותו האיש בהתפעלות: "איך אפשר ללמוד בשעה כזו?!". נענה מרן והשיב לו: "מה אתה מתפעל ממני? עליך להתפעל מהרבנית, שמוכנה ליטול על עצמה את עול הבית, ולאפשר לי ללמוד בלי הפרעה!". שלי ושלכם – שלה הוא. 

אראנו נפלאות

 למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות – במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מורים ורמי"ם המאחרים לשיעור.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה, ובתקופה בה זכיתי להשתתף בשיעוריו המופלאים בישיבת "חוט של חסד" בירושלים, מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר, גם בימי השלג הירושלמיים.

כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים – הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.

לרב יש שליטה מלאה בע"פ – בכל התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו עד ליום ההילולה שלו.  

זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל  באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.

 מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה, לא הפסיק ממלאכתו. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו). ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספר הלימוד, התנהל על טהרה מגזל.

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה, ולא הייתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה. הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז),

 שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח). מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930