שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

"יוסף! אומרת אמי ברוגזה, על מה אתה חולם? אתה לא חש בטוב? מה קרה לך? הזדרז פן תאחר!".

אני ממהר ליטול את ילקוטי ולעזוב את הבית. אחר הצהריים, אני מגיע ללמוד תורה וגמרה ומן הפתח של החדר אני שומע את רבי חזוט פותח את השיעור כהרגלו:

"רבי חייא פתח ואמר, משמע מכך כפילות, למה פתח ואמר? אל תקרא פתח אלא 'בדח׳. לפני כל סוגיה חדשה, אספר בדיחה כך שתשתעשעו ותצחקו ומוחכם ייפתח לשיעור וכך תבינו היטב את הנלמד ״.

הרב מהנהן בראשו וממשיך בשיעור ומתעלם מנוכחותי. חשבתי לתומי שיירקמו יחסי קירבה בינינו מאז אמש. אך מאומה לא השתנה. הוא לימד ואני למדתי וכך חלפו הימים. אחרי כל יום לימודים, הלכתי לעבוד אצל מאיר, מוכר הביצים, סידרתי את הארגזים הריקים זה על גבי זה תוך כדי התבוננות מסביבי במטרה להבחין בדבר מה חשוד. לא ידעתי מה הייתה מטרת התבוננותי, אך נאמר לי שכל דבר חייב דיווח והכל חשוב ואין לזלזל בשום פרט.

בימי שבת, אחה״צ, נפגשתי עם איסתיר במועדון השכונתי אשר ריכז בתוכו חברים מתנועת הנוער "בני עקיבא". המדריכים דוברי עברית וצרפתית העבירו פעילויות שונות ומגוונות. נהגתי לדווח לאיסתיר על כל דבר שפגשתי במהלך כל השבוע והיא לא רשמה על נייר מאומה אלא הנהנה בראשה ולא זלזלה חלילה בדיווחים שלי למרות שנראו שטותיים תחילה. יום שבת אחד, איסתיר לא הגיעה למועדון. לא העזתי לשאול את הרב אודותיה. עבר עוד שבוע ואיסתיר איננה. החלטתי לגשת מיד לרב ולדווח לו על כך. הרב הרגיע אותי וגילה לי שהיא עלתה לפלסטין עם בן זוגה מכלוף מפני שהערבים עלו על עקבותיה וביקשו לרוצחה יחד עם בחיר ליבה מכלוף.

הרגשתי שעולמי חרב ושבתי הביתה אבל וחפוי ראש. טיפחתי תקוות וחשבתי לתומי שהיא תוותר על מכלוף ותאהב אותי. הסכמתי לקחת חלק בפעילות מחתרתית במטרה לפגוש אותה בשבתות. טיפסתי על גג ביתנו והתחלתי לבכות את כאבי, כועס על אלוהים וכועס על הרב שלא הזהירני ועל הילל אשר ידע על נסיעתה לארץ הקודש ולא דיווח לי על כך. מדוע טרחתי כל כך לדווח להם על כל פעילות והם זילזלו בי וברגשותיי?

ירדתי מן הגג אחרי רדת הליל. לא הלכתי ללמוד גמרא ולא הלכתי לעבוד אצל מאיר. אמי ישבה לבדה בפרוזדור, ממתינה לי ולאבי. ופתאום נשמעו קריאות וצעקות מחרישות אוזניים בערבית"אטבח ליהוד!" (ריצחו את היהודים!). אמי, מבוהלת, נעלה במהרה את דלת ביתנו ושבה אליי רועדת. איזה מזל יש לי שאתה כאן! דאגתי לך כל העת! היכן אביך? ירצחו אותו! שמעתי שיש עוצר בעיר! הערבים מאיימים לרצוח כל יהודי שימצא ברחובות. היכן אביך? אוי ואבוי לי ולמזלי הרע! מה יעלה בגורלנו? מה יהיה איתנו? שב, בני, אל תצא ! המתן עמי לאביך ונראה מה יהיה גורלנו! אני שומעת נקישות. רגע אני אפתח את השער! 'עסלאמה' רבי יעקב חזוט! מה מעשיך אצלנו?" קפצתי ממקומי כנשוך נחש.

"רבי יעקב חזוט?"

מתנשף ומזיע, התיישב הרב על שרפרף ליד שער הבית. החום הכבד של מארכש אינו מטיב עימו. אך מה מעשיו אצלנו בבית? מעולם לא בא לביקור אצלנו!

"שמעו, אמר יש בעיר 'עוצר׳. הערבים, יימח שמם גילו את הפעילות שלנו ומאמצינו להעלות את היהודים לארץ ישראל. הם מאיימים לרצוח כל יהודי אשר יימצא בחוץ כל יום החל מן השעה שש בערב. עלי להודיע לכם שראש המשפחה שלכם היה פעיל עלייה יחד עמי… ״

"אני פעיל עלייה, אמרתי בצעקת כאב, לא אבי!"

"גם אביך!"

"אוי לי ולבורות שלי, זעקה אמי והחלה להכות את פניה ולשרוט אותם עד זוב דם, בעלי פעיל עלייה, בני פעיל עלייה ואני חיה כאן עמם ואיני יודעת מאומה. היכן הייתי? איך לא חשתי במאומה?"

"גברת דינה, אמר הרב, הירגעי והכיני את חפציכם. עוד הלילה נעזוב את מארכש. בחוץ ממתין לנו חמידו האופה והוא אשר ילווה אותנו לאוטובוס שלנו. הבטחתי לו את הבית שלכם במתנה אם הוא יסכים לסייע לנו."

"יטיח סעדו' ומזלו ״ ־ שיהיה לו מזל רע – ידעתי שהוא מרחרח כל הזמן סביב ביתי, קום בני א­מה לעשות, הלילה ייקבע גורלנו. עלינו לעלות לארץ ישראל ולקיים את מצוות הורינו והצדיקים שלנו."

קמתי מיד ועזרתי לאמי לארוז את מעט החפצים שיכולנו להכניס לתוך שתי מזוודות קטנות מעץ ירקרק. מסמרים בלטו מהמזוודות אך לא העזתי להכניסם חזרה שמא נרעיש חלילה. הם שרטו אותי כל הדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לעיר טנגיר שם המתינה לנו סירה שהובילה אותנו לגייברלטר. במחנה העולים בגייברלטר שהינו כשבוע ימים ואחר כך הפלגנו באונייה גדולה לארץ ישראל.

**

רבי יוסף מוזג לבנו עוד כוס תה. הוא ממשיך לספר:

ידענו לכבד את המורים ואת המחנכים ובוודאי ההורים. לא העזנו להתקומם. אך המחנכים ידעו להפעיל סמכויות ולא עוררו שום ויכוח. הכל היה ברור לחלוטין. הם היו שלמים עם דרישותיהם והחלטותיהם. כאשר דרשו מן התלמידים דבר מה, הם לא השאירו מקום להיסוס ולא פתח לערעור, כך שהתלמיד ידע שדברי המחנך הם כדברי תורה מסיני.

על כן, בני, אתה והמורה זוהרה, עליכם ללמוד מן העבר שלנו וללמד בדרך שלנו ולהפעיל סמכויות ללא היסוס.

־"אבא, אתה רוצה להכיר את אמה של זוהרה? ייתכן וזוהי איסתיר שהכרת בילדותך במארכש? היום היא אלמנה כמוך, יהיו לכם הרבה נושאים משותפים. ״

־"איך יתכן, בני, האם יש לה עיניים כחולות?"

"אכן!"

"יש לה נקודת חן?"

"איני בטוח. אך מה יש לך להפסיד? אני אודיע לזוהרה על הביקור שלנו והיא תשאל את אמה אם היא מוכנה לארח אותנו לכוס תה… ״

"למה אתה ממתין ? התקשר מיד והודיע לה על בואנו!"

אני נרגש כמו נער, חושב רבי יוסף, שלושים שנה חלפו מאז עלייתה לארץ ישראל. מתי התאלמנה? כמה שנים גרה בירושלים? כסיל ממני אין במשך כל השנים האלה מאז הלכה אשתי לעולמה ואני מתגורר לבדי בירושלים, מדוע לא ביקשתי לדעת מה עלה בגורלה? לא חשבתי לפגוש איש מן העבר שלי בגלל פעילותי במחתרת. לא רציתי לעורר מהומות, הרי אסור לדבר על זה! חלפו כל כך הרבה שנים… הנה יהודה בני חוזר. מה חדש? נלך עכשיו אליה? הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! אני כבר מתלבש… אני בא… מה קורה לי? מדוע אני כה איטי היום ?

רבי יוסף ובנו יהודה יצאו לדרכם. לא היה צורך לנסוע כלל. איסתיר גרה מעבר לרחוב שלהם! צלצול בפעמון. אישה נאה מאוד, מכוסת ראש, פותחת את השער ונאלמת דום.

"לא השתנית, למרות הזקן!" היא אומרת.

"גם את לא השתנית. אותן העיניים. אותה נקודת חן, אותה נערה שהכרתי במארכש. נאמר לי שאת אלמנה. גם אני אלמן, התסכימי להתחתן אתי?"

"מה החיפזון? בעצם מדוע לא? אין לנו עוד שנים רבות לפנינו… ״

"כל החיים לפנינו, איסתיר יקרה… ״

סוף המאמר