הערצת הקדושים במרוקו ובישראל-שושביני הקדושים- יורם בילו

יוצאי מרוקו ביטאו בעוצמה את תחושות הקיפוח, התסכול והזעם, שהצמיחו מצוקות הקליטה והיקבעותו של הפער העדתי בקרב ישראלים רבים ממוצא מזרחי, והיו בין הראשונים לתרגמן למחאה חברתית. הם הובילו את המהומות על רקע עדתי, שפרצו בוואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, ובלטו בין הפעילים הרדיקליים של קבוצת ׳הפנתרים השחורים׳ בסוף שנות השישים Bernstein) 1984; Cohen 1972). פעילים פוליטיים ממוצא מרוקאי היו מעורבים בשנות השמונים בהקמת שתי מפלגות מזרחיות: תמ״י, שהצלחתה הראשונית שברה טאבו רב־שנים על הצבעה עדתית בישראל, וש״ס, שהפכה במהלך העשור האחרון של המאה העשרים למפלגה השלישית בגודלה במדינה.

יותר מכל קבוצה אתנית אחרת נקשרו יהודי מרוקו בשיח הציבורי למהפך הפוליטי של שנת 1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשות מנחם בגין, ושם קץ להגמוניה ארוכת השנים של תנועת העבודה. מאז אותה מערכת בחירות נעשתה ההצבעה בישראל לאתנית יותר באופיה, כאשר הליכוד מצטייר כמפלגה מזרחית ברובה, ואילו המערך — כמפלגה אשכנזית יותר (פרס ושמיר, תשמ״ד: 1985 Arian 1983; Diskin) תמיכת המזרחים בליכוד נראתה כמחאה נגד הממסד הציוני־סוציאליסטי הוותיק והמתנשא, שהמזרחים ראו בו אחראי למצוקות הקליטה ולאפליה המוסדית שהנציחה את הפער העדתי ואת קיומה של ׳ישראל השנייה׳. גרעינו של הליכוד, מפלגת חרות שנוסדה על ידי מנחם בגין, היה באופוזיציה בשנים המעצבות של המדינה, ולכן נתפס כמסגרת פוליטית נאותה להבעת המחאה המזרחית כנגד הממסד. זאת ועוד, בניגוד לתביעה המוקדמת מהעולים להשיל מעליהם את המסורות התרבותיות של קהילות מוצאן ולאמץ את מערכת הערכים החילונית במתכונת ׳הישראלי החדש׳, החיבור שבין יהדות ולאומיות במשנת הליכוד הקנה לרבים מיהודי המזרח מסגרת הזדהות שעלתה בקנה אחד עם ערכיהם המסורתיים. גם העמדה הפוליטית הנצית של הליכוד דיברה אל לבם של רבים מהמזרחים, אם משום ששאפו להקים חיץ ברור בינם לבין הערביות של ארצות מוצאם ואם בגלל חוויות של השפלה ואפליה שחוו שם. לבסוף, מפרספקטיבה מעמדית, הועלתה הטענה כי הפרולטריון המזרחי התרחק ממפלגת העבודה מכיוון שזאת הפכה לנושאת דגלם של ערכי המעמד הבינוני Ben-Raphael) & Sharot 177-179 ,1991).

הזיקה שבין הליכוד למזרחים, ובראשם יוצאי מרוקו, בלטה במחצית הראשונה של שנות השמונים, התקופה שבה ערכתי את עיקר עבודת השדה שלי באתרי הקדושים החדשים. ראוי לציין כי זיקה זו התרופפה במהלך שנות התשעים, כאשר מזרחים תומכי ליכוד רבים החלו לעבור לש״ס (אך דומה שהיא חזרה ונתכוננה בבחירות שקדמו להקמת ממשלת שרון השנייה בינואר 2003, אשר הותירו את ש״ס באופוזיציה לראשונה מאז הקמתה ב־1984).

תיארתי כאן, במשיכות מכחול רחבות, כמה מבין התהליכים הסוציו־פוליטיים והתרבותיים, שתרמו לעיצוב הזהות הישראלית של יוצאי מרוקו וניצבו ברקע חידוש פולחני הקדושים. כפי שכבר נאמר, בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הופעלו על יוצאי המזרח לחצים כבדים להשיל מעליהם מסורות תרבותיות שנתפסו כפרימיטיביות ואי־רציונליות בדרך לעיצובו של הישראלי המודרני. במערכה תרבותית זו הצטיירה הערצת הצדיקים כפגיעה במיוחד לאור העובדה, שבעקבות העלייה לארץ הפכו הקברים הקדושים ברחבי מרוקו, לבו הפועם של הפולחן, רחוקים ובלתי נגישים. ההחלטה להגר כרכה, בין השאר, ניתוק כואב מהצדיקים הנערצים. אם את ספרי התורה, תכולתם הקדושה של בתי הכנסת, יכלו העולים לשאת עמם בדרכם לישראל, הרי את תכולת הקברים הקדושים הם נאלצו להותיר מאחור. ההתלהבות לנוכח מימוש הכמיהה העזה לציון האפילה באופן מידי על הכאב הכרוך ב׳נטישת׳ הצדיקים, אך לא היה בכוחה למחוק אותם מתודעתם ומלבם של המאמינים. אדרבה, הצורך בהתערבותם ובעזרתם גדל בשנים הקשות שלאחר העלייה, לנוכח המשברים והמצוקות שהיו מנת חלקם של העולים.

אולם ההלם התרבותי שחוו והניתוק הפיזי ממוקדי הפולחן במרוקו גרמו לדלדולן ולביזורן של ההילולות הגדולות. ההילולות שהתקיימו בשנות החמישים והשישים נחוגו בדרך כלל במתכונת מצומצמת, בסעודות צנועות במסגרת המשפחה או בבית הכנסת המקומי.

הפיחות הניכר בהיקפם של ביטויי ההערצה לצדיקים לא הסתיים בחיעלמו המוחלט של פולחן הקדושים, כפי שתבעה וניבאה אידיאולוגיית כור ההיתוך, אלא להפך, בחזרת המסורות המודחקות אל מרכז הבמה החברתית. מה היו התהליכים החברתיים שעמדו ביסוד המהפך הזה?

ראשית, הלהט המהפכני של הציונות הסוציאליסטית, שעמד ביסוד הרבה מחוויות הדיכוי התרבותי שחשו העולים, התעמעם והלך עם השנים, ופינה את מקומו לעמדה פלורליסטית יותר. הרעיון הבסיסי של השתתפות דמוקרטית השתנה בהדרגה ׳משוויון זכויות לדומים (המסומל על ידי רעיון כור ההיתוך) לשוויון זכויות לשונים, שמצא את ביטויו בגאווה והכרה אתנית מחודשת ובסובלנות וכבוד הדדיים בין מסורות תרבותיות נבדלות׳ (101 ,1972 Cohen) שינוי זה נבע במידה רבה מהשינויים הדמוגרפיים, הפוליטיים, הסוציו־תרבותיים והדתיים המפליגים שעברו על החברה הישראלית בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה. עם זאת נותרה ישראל מדינה עם אוריינטציה אירופית מובהקת גם אחרי שהממסד אימץ אידיאולוגיה של פלורליזם תרבותי. רוב המסורות התרבותיות המזרחיות שחלחלו לחברה הישראלית, ממזון ומוזיקה אתניים ועד לתלבושות ופולקלור עדתיים, לא חרגו מעבר לרקמת התרבות העממית והחומרית. ׳המונח הרווח ״עדות המזרח׳׳ בא לציין כי רק למזרחים מסורות אתניות או פולקלור אתני בעוד שההתנהגויות והמסורות של יוצאי אירופה מהוות ״תרבות סטנדרטית״, ודרך חיים רגילה׳ (44 ,1987.(Goldberg בכל זאת, בהשוואה לאתוס האתנוצנטרי ששלט בעשור הראשון למדינה, האקלים התרבותי בישראל אכן השתנה והלך בכיוון של פתיחות והתגוונות.