יצירתיות דרשנית – פרופ׳ משה חלמיש -יכי"ן – רבי יוסף כנאפו זיע"א
יצירתיות דרשנית
פרופ׳ משה חלמיש
אחת התכונות המציינות את כתיבתו של רבי יוסף כנאפו זצ״ל היא שימושו הרחב בנוטריקונים, גימטריות ומשחקי לשון אחרים כחלק בלתי נפרד ממהלך הכתיבה. דברים אלה משתלבים באופן טבעי במבנה ההרצאה השוטפת.
ברצוני להביא כאן דוגמא של שימוש כזה בדרשה אחת שבה נידונו שלושה פסוקים מפרשת משפטים. חשוב לציין שדרשה זו מובאת בספר זך ונקי(ירושלים תשמ״ז) במסגרת הפרק ״התשובה ומעלתה״ (פרק יב), שאף הוא מכיל יסודות חשובים המופיעים ביתר כתביו. למשל, חשיבות המצוות המעשיות והמידות המוסריות, השאיפה התיאורגית לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, החזרת הנשמה למקורה לאחר שהצליחה להפוך את היסוד החומרי ליסוד רוחני ואת היצר הרע ליצר טוב. במהלך הדברים ר״י כנאפו משלב, כאמור, פירוש לדיני השומרים שבפרשת משפטים (שמות כבי, ו׳-ח׳). פירוש דרשני זה ״מטפל׳ בכל מילה מן הכתובים הללו, הופך בה והופך בה, ומפיק הוראת דרך מעשית. עם זאת, לצד השימוש המגוון בדרכי הדרש, למעשה עומדת כאן בפנינו דרשה רעיונית רצופה ומחושבת היטב.
אנסה להעלות כאן בקצרה את דרכי הדרוש בהם השתמש המחבר כדי להביע את העקרונות הבאים: ״ה׳ ברוך הוא נתן בישראל שלש מתנות טובות והם נפש רוח ונשמה שהם רוחניים בתכלית… כדי לייחדם ולקשרם בקשר אמיץ כאלו הם בחינה אחת. וזה יהיה על ידי לימוד תורה לשמה וקיום המצוות ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובכוח זה יזכה ליירש עלמין דכסופין בעולם הבא, וכן ברא באדם רמ״ח איברים ושס״ה גידים כדי לתקנם בתורה שיש בה תרי׳׳ג מצות רמ׳׳ח מצוות עשה ושס׳׳ה מצוות לא תעשה״(עמי צז׳). והרי תוכנה של הדרשה: ״כי יתן איש״ – איש זה הקב״ה. אמת, הרי זו היא דרשה מוכרת למדי בספרות המדרשית והקבלית, והמחבר אף אינו מוצא לנכון להוסיף דבר על כך. ועוד, כבר בהסבר זה אנו יוצאים מעולם הפשט (שהרי מדובר בו באיש בשר ודם) אל עולם הדרש.
"אל רעהו״ – כאן מוצאים אנו שני פירושים שאף הם מצויים. ראשית, ״רעהו״ לפי הפשט: חבירו: שנית, רעהו זה הקב״ה, לפי דרשת חז״ל הידועה. וכך יכול המחבר להשתמש תחילה בפירוש הפשטני, ואף להרחיב אותו על כלל ישראל.
״כסף״ – מילה בודדת זו זוכה לשפע של פירושים: א) כסף מלשון נכסף, והמדובר בשלוש בחינות נר״ן שהן, כאמור, ״דברים הנכספים ורוחניים מלמעלה״¡ ב) שימוש במונח תלמודי-קבלי, לפיו העולם הזה מייצג"נהמא דכסופא״, שהאדם מצוי בו במין בושה כלפי מעלה. והרי האדם יורד לעלמא דכסופא זה כדי להעלותו: ג) באסוציאציה לכסף צרוף ומזוקק מדבר המחבר על תכלית הנשמה בעולם הזה להפוך את החומר לכסף צרוף. תוך כך מוסיף המחבר פרשנות דרשנית, הבנויה על ההסבר השלישי, לפסוק "אוהב כסף לא ישבע כסף״ שבקהלת ה׳, ט', לאמור מי שאוהב כסף, כלומר את השאיפה להביא למצב של כסף מזוקק לא ישבע מלעשות כך כל יום ויום.
״או כלים״ ־ כידוע, האדם מורכב מחלק רוחני – הנר״ן, וחלק גופני ־ רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים. האחרונים משמשים אפוא כלים לקליטת הרוחניות.
״לשמר״ – פירוש על-פי פשט (כמובן, מנקודת ראות המחבר המציב נושא משלו) הוא שמטרת כלי הגוף היא, כאמור, לשמור ולעשות את התורה והמצוות. פירוש נוסף, בנוי על נוטריקון – ראשי תיבות למפרע: ״לשמר׳ = "רמ״ח מצוות שס׳׳ה לאווין״. המחבר יכול היה ״ליצור״ נוטריקון זה מפני שכתיב המילה ״לשמר״ באותו פסוק הוא הסר, אם כי כך אומנם בהתאם לכללי הכתיב המקראי. אך לרב כנאפו יש גם הסבר קבלי: הוא״ו החסרה, כביכול, רומזת ״על מקור התורה שהוא הדעת הנעלם שרמוז באות ו׳״ (עמ' צח׳), המייצגת את ספירת תפארת, שהיא מרכז עולם הספירות. ובמקרה זה שני הפירושים ־ הדרשני והקבלי – בעצם משלימים איש את רעהו, בשלבם את לימוד התורה וקיום המצוות. ובכן, עד כה הבינונו שהקב״ה נתן לאדם כלים לקליטת נשמתו הרוחנית תוך יישום תכליתה, שהיא שמירת התורה והמצוות. אולם, . ״וגנב מבית האיש״ – בהתאם לתפיסה הקבלית, כאשר אדם חוטא נשמתו נעשקת בידי הסטרא אחרא, וכל איברי גופו משמשים כלי ומשכן לכוחות הסט׳׳א. הסט״א ״גונב״ אפוא מן הקדושה כדי שיוכל להתקיים. ״אם ימצא הגנב ישלם שנים״ – כאשר יצליח האדם להתגבר על יצרו ולשוב בתשובה מאהבה (ברקע בוודאי עומדים דברי חז״ל שזדונות נעשים כשגגות) הרי הוא נוטל מהסטרא אחרא לא רק את מה ש״נגנב״ ממנו, אלא גם מזולתו. לאמור, הפסדו של הסטרא אחרא הוא כפול (״ישלם שנים״). כאן צריך לזכור את הנחת היסוד הקבלית של המחבר שמדובר במאבק איתנים בין כוחות הקדושה והטומאה, וכי בכוחו של כל יחיד להכריע את הכף, שכן כל אדם ערב לחברה כולה. ובמקרה דנן, תשובת הפרט עשויה לדלדל את אוצרו של הרע מן השפע שלקח בשבי במהלך ״עבודתו״.
״אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל-הבית אל הא-להים״ – אולם אם הגנב לא נמצא, כלומר, אינו עומד לפנינו כמנוצח, הרי אין לו לאדם, לבעל הבית, אלא להתקרב אל הבורא קרבה רבה יותר, מתוך תשובה שלמה. אך באשר למילים האמורות, יש למחבר תוספת דברים. המילה ״ונקרב״ שווה בגימטריא: נחש. ועוד, ״ונקרב״ בשיכול אותיות: קרן-בו. פירושו של דבר, ״בכוח התשובה נכנע ונקרב הנחש אל הא-להים, ונברר כוחו וכוח כוחו קרנו בו״(עמי צט׳).
אם ניקח בחשבון אפשרות ״פרשנית״ זו, הרי בעצם נדרשת המילה ״ונקרב״ כדבר והיפוכו: במובן הפשטני – התקרבות: ובמובן הדרשני – נחש, שהוא לכל הדעות ביטוי שלילי. אך למעשה מתבטאת בכך מגמת המחבר בכללה, להפיכת החומר לרוח, והרע לטוב, כלומר, הקרבת הנחש והפיכתו. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדרוש נוסף. לפי הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ז׳ הלכה ד׳, בעל התשובה צריך לראות עצמו כמי שבמעשהו הנוכחי התקרב אל הקב״ה והוא ״אהוב ונחמד .לפני המקום". רעיון דתי־פסיכולוגי חשוב זה מוצא את ביטויו אף הוא בפסוק שלפנינו. הכיצד? המילים "ונקרב בעל הבית אל׳ הן בראשי תיבות (אמנם לא לפי סדר): אהוב. והמילים האחרות בפסוק: ״בעל-הבית אל-הא-להים" הן בראשי תיבות משוכלות: אהבה. לאמור, תשובה מאהבה עושה את השב לקרוב ואהוב לפני המקום.
והנה, מעתה חל מהפך. אם עד כה דובר על כיוון חיובי של חזרה בתשובה, הרי המחבר מוצא לנכון לדבר גם על צדו השני של המטבע, על האפשרות השלילית. לאמור, ההדגשה היא "ונקרב בעל-הבית אל- הא-להים". השם "א-להים", כידוע במדרש ובקבלה, משמש מידת הדין. דבר זה אמור לאדם שאינו חוזר בתשובה ונותן את הדין על מעשיו ומחדליו, וכל כך כי: "לא שלח ידו במלאכת רעהו" ־ והפעם "רע" מופיע כרמז לקב״ה, כפי שנמצא גם בתלמוד, והכוונה היא אפוא במלוא פשטותה (אם כי עלינו להתעלם, לפי שעה, מכך ששליחת יד נושאת אופי שלילי): שהאדם לא הלך בדרכי הקב״ה ואז יבוא על עונשו: "על-כל-דבר-פשע" ־ וההדגשה חלה אפוא על "דבר" = דיבור שלא כהלכה, ולא רק מעשה פשע ממש. וכל זאת כי ״על־שור-על-חמור" ־ דהיינו, הוא מגביר את כוח הסטרא אחרא, שבין סמליו המרובים בספר הזוהר נמצאים גם השור והחמור (או גם האתון). במעשה נלוז זה הוא חוטא כלפי, "על-שה" – שהוא סמל מובהק במקרא ובמדרש לישראל, שכן ככל שהגביר את כוח הסט״א, כן החליש את מידת השפעת השפע לישראל. אנו רואים אפוא שבאותו פסוק גופו מחלק הרב כנאפו את המושאים השונים עד לידי ניגודים תהומיים. אך כל זאת משום שדרכי הדרוש הם רק אמצעי לפרשנות היוצרת שלו. וכיוצא בכך לגבי המושא האחרון:
״על־שלמה״ – שהוא רואה בה רמז לרעיון חלוקא דרבנן, הוא המושג הקבלי הידוע על האדם האורג במו ידיו את הלבוש והחלוק לנשמתו בעולם הבא בעצם עשיית מעשים טובים. ואילו החוטא שלפנינו פגע הן ב"שה״, בישראל הפיזי והוא בכללו, והן ב״שלמה״ הרוחנית שלו עצמו, עד כדי כך שאותם חוטים שארג לפני כן נפרמים והולכים עם מעשה העבירה. אין ספק שזו תוצאה חמורה, ואדם בשל סגולותיו הנעלות צריך היה לחשב דרכו ולשאת באחריות הכבדה.
ברם, הקב״ה נוהג בחסדו כל דור, ולכן"אשר יאמר כי־הוא זה״, פירושו שהאדם מוכה באיבר שבו חטא, וכך נכנס הדבר למודעותו במה חטא ועל מה עליו לתקן עוותתו. ואפשר לשוב ולפתח זאת גם כך: ״אשר יאמר כי-הוא זה עד הא-להים יבא דבר-שניהם״ – כלומר, האדם המצדיק עליו (שהרי ״יאמר כי-הוא זה״) את הדין של "א-להים״, "יבא דבר־שניהם" ־ כלומר, הגוף והנפש כאחד זוכים להתקרב אל הא־להים. ואם לא די בכך, המחבר מוסיף לדרוש כמין חומר את המילים ״כי-הוא זה": לאמור, ראשי התיבות הללו הם: זכה. יתרת אותיותיהן הן: אהו״י, שהוא אחד משמותיו של הקב״ה הקשור בספירת גבורה, וסיכומו של דרוש זה הוא שהאדם אשר קיבל יסוריו באהבה זוכה גם על פי אמת הדין.
דומה עלי שגם אם נעצור בנקודה זו, שכן הדרשה נמשכת והולכת, ניווכח שהמחבר מבקש לעמוד על מעלתה של התשובה, ומציב כנגדה את התוצאות השליליות של העבירה. לצורך כך הוא דורש פסוקים של התורה אשר לפי פשוטם אין להם כל קשר לנושא התשובה. יתר על כן, במהלך הדרשה משתמש המחבר ברעיונות מקראיים, מדרשיים וקבליים, והוא נוקט צורות שונות של פירוש: גימטריות ונוטריקונים, רמזים וסמלים. עם כל זה שכל אחד מאלה עשוי לשמש גם פירוש והיפוכו, בסופו של דבר מתברר שאין כאן אלא כלי משחק בשני צדדים של אותו מטבע, וכי מגוון האפשרויות מוליך בסופו של חשבון אל היעד ואל התכלית של המחבר.
אין ספק שאם דרשה כזו מושמעת בעל פה בציבור, היא עשויה לעורר רגשי התפעלות מצד המאזינים, ובוודאי גם היתפסות לכמה רעיונות שנקלטו ־ איש איש ושורש נשמתו. אולם יש להניח שרק חלקם יצליחו לעקוב אחר כל המהלך. ברם, כאשר הדברים חוזרים ומועלים על הכתב, הרי ניתן ליהנות ביישוב הדעת וביתר שאת. ועל כך, עם מלואת "בר מצוה" שנים להופעת הספר ״זך ונקי״ בדפוס, יבורכו העושים והמעשים, בני המשפחה החשובה שיזמו ההדרת ספר חשוב זה מתוך כתב־היד. בכך דובבות שפתי המחבר, והקוראים יפיקו לקח טוב, וזכות הרבים מסייעתם למהדירים לעד.