יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-השיר החדש של פריחא-פריחא בת רבי אברהם
- השיר החדש של פריחא
כאמור, פריחא כתבה שיר זה כנראה לאחר צאתה ממרוקו. זהו שיר גאולה הממזג, כמו כל שירת יהודי צפון־אפריקה, את ענייני הפרט וענייני הכלל. ציון הרדיפות בטור השני מכוון כנראה אל תלאות המשפחה במרוקו, שאילצוה לנדוד לתוניס, ולא למצוקות הגלות של כלל ישראל בלבד. בטורים הראשון, השלישי והרביעי המשוררת נושאת תפילה נרגשת לבורא שיביא את הגאולה ויעלה אותה לארץ ישראל, המסומלת על ידי ״הר גלילי״(טור שלישי), וגם יעשה נקמה בגויים הצוררים. היא משלבת לשונות ציווי של זירוז ותחינה (״הרימה פעמי״, ״חיש הובילני״, ״ושלח בם עברה״) עם גוף ראשון של עתיד מוארך (״אלכה״, ״אמותה״) או רגיל (״אראה״, ״אחבוש״, ״אומר״) לציון התוצאות הרצויות לה, או המצב שהיא מקבלת על עצמה כתוצאה מחוויית הגאולה. מן השיר שלפנינו, כמו מן הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״, עולה אהבה עזה לארץ ישראל וכמיהה לחיות בה, עד כי היא מביעה את נכונותה למות לאחר שתחווה את הגאולה והעלייה לארץ (טור רביעי).
כמו ברוב השירה העברית של יהודי צפון־אפריקה וכמו בשיר הראשון של פריחא הגוף הראשון של המבעים בשיר שלפנינו מייצג את קולו של ״האני השר״ ואת קולה של המשוררת כפרט, ובו בזמן גם את קולה של הקהילה ואף את קולו של העם כולו, הנמק בגלות והמייחל לגאולה. אולם ריבוי הפעלים בגוף ראשון בשיר שלפנינו מרחיב את המשמעות הפרטית של גוף ראשון זה ומגביר את הנימה הלירית, המגיעה לשיאה במבע האחרון של השיר – ״אזי אומר: אמותה הפעם״. מבע זה סוגר את השיר ואת מסכת כמיהותיה של המשוררת ומעלה משאלה מותנית, המקבלת את מלוא משמעותה נוכח סופה הטרגי של פריחא, שנעלמה בדמי ימיה. אשר לתבנית השיר, זהו שיר חרוזי קצר בן ארבעה טורים דו־צלעיים, החורזים בצֶזוּרה ובסיום בחריזה מברחת שונה: אב אב אב אב. השיר מסתיים בפואנטה בצורת שיבוץ ״אמותה הפעם״, וכמוהו נכתבו בידי פרג׳י שוואט ומשוררים רבים נוספים בצפון־אפריקה במאה ה־.17 בשירים אלה מספר בתי השיר הוא לרוב על פי מניין האותיות של שמות המחברים. שיבוץ סיומי זה גם מעלה לדרגה גבוהה את שאיפת המשוררת לעלות לארץ ישראל, ומסכם בכך את מסכת מאווייה שהיא פרסה בטורים המעטים של השיר.
האקרוסטיכון כאן הוא פרחא, בלא האות יו״ד, ואילו בבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ הוא פריחא, כולל האות יו״ד. אין לדעת, כל עוד לא יתגלו נסחים נוספים של השיר, אם החסר כאן נובע משיבוש במסירת השיר או מייצג נאמנה את הגרסה המקורית. השיר שלפנינו שקול במשקל ההברות הפונטי. בכל ארבעת הטורים צלעית הדלת כוללת 10 הברות וצלעית הסוגר 8 עד 10 הברות.
כמו בבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ חלק גדול מלשונות השיר מקורם בספר תהלים, וראוי לציין את השימוש בתיבה מלשון התפילה – כלילי במובן של כתר, עטרה (טור רביעי).
25 על שירי שוואט ראה חזן, פרג׳י שוואט, עמי 146, 179, 180 ועוד. אשר למשוררים אחרים, ראה למשל את שיריהם הרבים והקצרים של המשוררים בשם יצחק ויהודה בקובצי הפיוטים השונים של יהודי מרוקו ואלג׳יריה.
פְּעָמַי הָרִימָה, יָהּ מַצִּילִי, / אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְּטוּב טַעַם.
רְדָפַנִי אוֹיֵב גּוֹי אֱוִילִי / וַיִגְעַר בִּי בְקוֹל רַעַם.
חִיש הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי / וְשַׁלַּח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם.
אֶרְאֶה שָׁם אוֹרְךָ, אֶחְבּוֹשׁ כְּלִילִי, / אֲזַי אוֹמַר: אָמוּתָה הַפַּעַם.
מקורות וביאורים
1 פעמי הרימה: על פי תהלים עד, ג: כאן במובן הוליכני; יה מצילי: על פי שופטים ח, לד: אלכה אל ארצי: על פי במדבר י, ל; בטוב טעם: על פי תהלים קיט, סו. כאן במובן בנעימות, בנועם.
2 רדפני: אולי רמז לגזרות ולמהומות שמפניהן ברחה המשוררת עם אביה ואחיה ממרוקו לתוניס; אוילי: חסר דעת, צורת התואר על פי זכריה יא, טי; בקול רעם: על פי תהלים עז, יט¡ קד, ז.
3 אל הר גלילי: מטונימיה לארץ ישראל. השווה עם שירה ״פנה אלינו ברחמים״, טורים 8-7: ״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״. גם בשירי פרג׳י שוואט נפוצה מטונימיה זו(ראה חזן, פרג׳י שוואט, עמי 36) ושלח בם עברה העם: על פי תהלים עח, מט וההגדה של פסח.
4 אראה שם אורך: על פי תהלים לו, י; הכוונה לאור הגאולה; אחבוש כלילי: אחבוש עטרתי. מלשון התפילה. הכוונה לחיי עצמאות בארץ ישראל. בשירה ״פנה אלינו ברחמים״, טור 32, נאמר ״ואקטיר כלילי״ במובן המקראי של ״כליל״ – קרבן עולה; אמותה הפעם: על פי המסורת של שירים חרוזיים קצרים, אלא גם לציון קבלת הדין האפשרי של מיתה בעבור הגאולה והעלייה של המשוררת לארץ ישראל.
מֵטוֹנִימְיָה
ל (נ') [מיוונית: meta שינויonyma + שֵׁם] אֶחָד מִן הָאֶמְצָעִים שֶׁל הַסִּגְנוֹן הַסִּפְרוּתִי: הַחְלָפַת מִלָּה בְּמִלָּה אַחֶרֶת עַל סְמַךְ קִרְבָה אוֹ קֶשֶׁר מְצִיאוּתִי אוֹ מֻשְׁאָל בֵּין הַמֻּשָּׂגִים, כְּגוֹן הַחְלָפַת חֵפֶץ עַל יְדֵי הַחֹמֶר שֶׁמִּמֶּנּוּ הוּא עָשׂוּי ("שָׁנִי" בִּמְקוֹם "בִּגְדֵי שָׁנִי") אוֹ שֶׁהַחֵפֶץ הוּא חֵלֶק מִמֻּשָּׂג (אוֹ מִתּוֹפָעָה) וּמְיַצֵּג אוֹ מְסַמֵּל אוֹתוֹ. ("חֶרֶב" כִּמְסַמֶּלֶת "מִלְחָמָה", "שַׁרְבִיט" בִּמְקוֹם "מְלוּכָה").