החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)-ד"ר שלום אלדר

החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)

החינוך בתקופה הנדונה, היה נחלתם של הבנים בלבד, שכן רק משנת 1862, שבה החלה לפעול במרוקו

־ אגודת 'כל ישראל חברים' (כי״ח או'אליאנס')', זכו גם הבנות ללימודים פורמאליים מסודרים. למעשה ניתן לומר, שהחינוך בכי״ח נתן לנערה היהודייה, לראשונה בחייה, את ההזדמנות ללמוד ולרכוש השכלה. בכך נפתח בפניה עולם של שבירת מוסכמות חברתיות, שהיווה אבן יסוד בחברה המסורתית. כמו משל, עליית גיל הנישואין, שבאופן טבעי נתאחר, בגלל יציאת הבת מהבית והצורך בהשלמת ההשכלה הפורמאלית, שהסתיימה בגיל מאוחר יחסית לגיל, שנהגו להשיא את הבנות. חינוך הבנות במרוקו ובכלל זה גם בעיירה צפרו, היה על פי התפיסה הדתית מסורתית 'כל כבודה בת מלך פנימה׳ וכן על פי פיסת חז״ל שיכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות'. למרות זאת היו נשים מעטות שכן למדו תורה וידעו ספר, במיוחד בנות של משפחות רבנים או נשותיהם כמו רבקה אשתו של ר' יהודה וסבתו של הרמ״א, 'שהיתה למדנית ומתפללת שלוש תפילות בכל יום ופרשת השבוע שמו״ת' (שניים מקרא ואחד תרגום א.ש).

ראוי לציין כאן גם את מחקרו של יוסף שטרית, בעניין החינוך לבנות, המבקש לערער את 'המוסכמה המושרשות, כדבריו, לגבי השכלת הנשים, ואף מציין ש'מצויים ממצאים העשויים לערער אותה',אחת דוגמאות הבולטות לערעור מוסכמה זו, היא כמובן דמותה של פריחא בת־יוסף המשוררת ממרוקו שחייתה במאה הי״ח או י״ט לכל המאוחר, כדבריו.

מסלול החינוך המסורתי בקהילה היהודית בצפרו, לפני הפעלת בית הספר של כי״ח, דומה לזה של קהילות בית ישראל ברחבי מרוקו. המטרה המרכזית שעמדה במרכז החינוך היהודי המסורתי בקהילה היהודית היתה לחנך את הילד לקיום מצוות התורה, לדעת להתפלל וליטול חלק פעיל בתפילה בבית הכנסת ולשלבו בחיי הקהילה. משום כך התבססה תוכנית הלימודים על לימוד התפילה, התמצאות בסידור וקריאת התורה.

חינוך הבנים הוטל על האב על פי הכתוב : 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' (דברים ו,ז).

רב הקהילה דאג למנות מלמדים, שכן חזקה על הרב ההלכה בשו״ע: 'מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות׳.

החוקר זעפרני מציין, שלימוד קריאת כתבי הקודש ואמירתם בעל פה יחד עם פירושם והבנתם, היו תנאי יסודי להשתתפות היהודי בעבודת ה'. לשם כך, אומר זעפרני, נדרשה הכשרה ממושכת והיה צורך ברכישת מידע מרובה.

למעשה, ניתן לחלק את עניין החינוך של הבנים לשתי קטגוריות עיקריות: האחת, מסלול החינוך שבו למד כל ילד ב־חדר' (בדרך כלל בבית הכנסת) החל לפני גיל שנתיים, לעתים בטרם למד לדבר באופן ברור ושוטף . הפעוטות הגיעו לבית הכנסת 'אתאג׳י' (בהתחלה היה בית כנסת אחד) בצפרו וחולקו שם לפי גילם ורמתם, ותפקיד המלמד בשלב הזה התמקד בהשגחה יותר מאשר בלמידה. בגיל שלוש, עבר הילד לבית הכנסת הגדול 'צלא לכבירה' שחולק למספר המלמדים שלימדו שם. שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך התמקדה בלימוד יסודות הקריאה באופן מדורג בארבעה שלבים. תחילה לימדו את צורת האותיות, לאחר מכן צירוף האותיות וכו', ובשנה השנית למד הילד 'פרשה' (חומש) בטעמים בשלושה שלבים. כשהגיע הילד לגיל חמש וכבר ידע לקרוא בחומש, היו עושים טקס מיוחד ומלבישים אותו בלבוש המיוחד למעמד ומלבישים אותו טלית קטן. בטקס עשו לילד מעין'חתונה זוטה' וערכו לכבודו משתה במשך שבוע ימים ושידכו לו ילדה בגילו. במהלך הטקס הובא הילד אל הרב שהיה כותב על לוח בדבש אותיות א־ב והפסוק ׳תורה צוה לנו'. הילד היה קורא את הפסוק ומלקק את הכתוב. טקס זה היה נערך בחודש סיוון סמוך לחג השבועות. ההיסטוריון בר-אשר מציין כי לימוד המקרא בצפרו נעשה במקביל ללימוד התרגום (שרח) וביחד עמו . הנוהג של לימוד התרגום והמקרא, לדבריו, היה מילה כנגד מילה (גם במקנס נהגו כך)'. הילד למד בבית הכנסת הגדול עד הגיעו לגיל המצוות שנקבע ערך לגיל שתים עשרה.

בגיל 'הבר־מצווה' סיים למעשה הילד את חוק לימודיו והוא נדרש לסייע בפרנסת הבית. הוריו שלחוהו לשמש שוליה במקצוע כלשהו על מנת לרכוש את המקצוע, או שיצא לעבודה כרוכל המסובב את הכפרים סמוך למקום מגוריו.

קטגוריה השנייה של מסלול חינוך הבנים במרוקו, ובכלל זה בקהילת יהודי צפרו, הייתה מיועדת למי שהתעתד לשאת במשרה ציבורית. בדרך כלל למדו במסלול זה בניהם של משפחות מיוחסות ובניהם של משפחות רבנים. המטרה המרכזית במסלול זה התמקדה בהכשרת דור העתיד של נושאי המשרות הציבוריות, שכאמור עברו בירושה למי שהיו ראויים לכך ^.

הלומדים במסלול זה עתידים היו לשאת במשרות הרבנות והדיינות. הכשרה דומה עברו אביו של הרמ״א ר' שמואל ודודו ר' עמרם, עד הגיעם לתפקידים הציבוריים שאותם מילאו במסגרת הקהילה היהודית צפרו ובעיר פאס.

תהליך הלימוד היה מתבצע על ידי רב שהוצמד אליו תלמיד אחד ותפקידו היה לקדם אותו במסלול לקראת מילוי ייעודו. לעתים מילא תפקיד זה האב עצמו שהיה כבר בעל המשרה של הרב והיה מלמד את בנו משנה גמרא ופוסקים. הכשרה קפדנית זו נועדה להכין אותו כראוי למי שימשיך את שושלת היוחסין, וכך היה אצל רבני משפחת אלבאז, שהתחנכו ולמדו באוהלה של תורה בבית המדרש אצל אביהם.

תלמיד שייעדוהו הוריו לתפקיד רב ודיין למד לעתים גם שחיטה של בהמה דקה וגסה והוכשר להיות מוהל . אם היה מוצלח ומוכשר וידע את מלאכת הכתיבה, היה כותב ספרי תורה, פרשיות תפילין ומזוזות וגם העתיק ספרים כפי שהיה אצל ר' שמואל ואחיו ר' עמרם.