השירה העברית שלפני תקופת ספרד-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית.חיים שירמן

ו. השירה העברית שלפני תקופת ספרד

מותר בוודאי לומר כי הופעתם של שירי האסכולה הספרדית מסמנת מפנה בתולדות הספרות העברית, אולם יש לקבוע שמשוררים חדשים אלה לא ניתקו לחלוטין את קשריהם עם העבר. הם קיבלו כמה וכמה מהישגי קודמיהם כמות שהם, או בשינוי מה לאחר שהתאימו אותם לטעם תקופתם. המדובר כאן בעיקר בסגנונה, בצורותיה ובנושאיה של ספרות הפיוט. אין צורך להזכיר כי בניגוד לשירת החול, לשירת הקודש העברית היתה היסטוריה ארוכה ורצופה שנמשכה ממזמורי התהילים המקראיים עד לפייטני המאה העשירית במזרח ובאירופה. בשירה זו נתגבשו עם הזמן מסורות שונות. השרידים המעטים של שירה עברית חילונית שנשתיירו בספרים החיצוניים קרובים עדיין באופיים ובצורתם לשירה המקראית. על כן לא קל להכריע אם יש לראות למשל בספר חכמת בן סירא יצירה המסיימת את תקופת הספרות המקראית או בשורה לפתיחתה של תקופה חדשה. בין שנחליט לכאן או לכאן תהיה קביעה זו מלאכותית, כמו רוב החלוקות מסוג זה. אולם מעל לכל ספק הוא שראשיתה של שירתנו בימי הביניים קשורה בהתגבשותן של תפילות הקבע, הלא הם הטקסטים הבסיסיים ששימשו כשלד של הסידור והמחזור של עם ישראל. הקדומות שבין התפילות הללו כבר היו ידועות בזמן המשנה — וביניהן נודעה חשיבות מיוחדת לתפילת שמונה־עשרה, המכונה גם ׳התפילה׳ בה״א הידיעה, או ׳העמידה׳.

 התפתחותה של שירת הקודש הושפעה במידה מכריעה מיחס ההתאפקות והצניעות הקיצונית של חז״ל אל כל מה שקשור ביצירה עצמית: גישתם זו הטביעה את חותמה על כל ספרות ישראל לאחר תקופת המשנה. החכמים לא היו מוכנים להציג את מה שיצרו מדעתם בתרומתם האישית לספרות ישראל, כנראה מתוך הנחה שכל מה שהיה ראוי להיאמר כבר נאמר והועלה על הכתב לפניהם. לפיכך אם השמיעו דבר מה חדש, צריך היה אותו דבר להסתמך על מה שאמרו הקדמונים, הווה אומר: לפרשו, לבססו, לחזקו. ההינזרות מחיבורם של ספרים חדשים הביאה את חז״ל לגזור על ׳דברים שבעל פה׳ שלא ייאמרו בכתב (בבלי, גיטין ס ע״ב), דרישה חמורה וקיצונית, שבסופו של דבר הגוזרים אותה לא יכלו לעמוד בה.

לפי גישת חכמינו, כל הספרות הכבירה הכלולה בתלמודים ובמדרשים לא היתה אלא ספרות פרשנית, שתכליתה היתה להבהיר את דברי המקרא מצד אחד ואת דברי המשנה מצד אחר. אלא שהחיבורים הללו היו רק בחלקם ולמראית עין פירושים: לאמיתו של דבר הוכנס אליהם, על סמך קשר אסוציאטיבי, שפע של חומר שלא היה קשור כלל באותה פרשנות. כך היה אף דינה של שירת הקודש הקדומה. הואיל והצורך להביע את המיית הלב טבוע בנפשם של כל הבריות, נתנו לו מוצא כבר בני תקופת האמוראים והסבוראים, אלא שהם לא חיברו פיוטים העומדים ברשות עצמם, אלא שילבו אותם כעין תוספת בין הברכות של תפילת שמונה־עשרה. במרוצת הזמן גדלו והתרבו התוספות הללו ואף עלו באורכן בהרבה על אורכו של גוף התפילה. כמו כן נקבע לאותן היצירות הפיוטיות מבנה קבוע שהיה גם מסובך למדי: אצל הפייטנים נתגבשו כללים לא רק לגבי כמות הפיוטים, מספר טוריהם ושיטות החריזה והאקרוסטיכון הנהוגות בהם, אלא גם לגבי תוכנם ואופיים. על בסיס תפילת שמונה־עשרה בגלגוליה השונים נתחברו קומפוזיציות פיוטיות שנודעו בשמות ׳קרובה׳, ׳קדושתא׳ ו׳שבעתא׳. גם תפילות אחרות שימשו כבסיס למערכות פיוטים — אף הן, בעלות מבנה קבוע — כגון היוצרות, פיוטי המעריב וכר. בזמן קדום נכתבו גם שירי קודש לימים הנוראים ולימות הצום, שנודעו בשם ׳סליחות׳ והיו כמעין תוספת לפסוקים מקראיים מתאימים, בראש ובראשונה לפסוקים על י״ג מידות החסד של הקב״ה בשמי לד, ו-ז. שירת קודש חדשה זו התרחקה תוך כדי התפתחותה יותר ויותר מדוגמאותיה שבמקרא; אמנם שיטת התקבולת המקראית לא נעלמה לחלוטין בפיוט, אך מצויים בו יותר מיני מקצב שונים המיוסדים על מספר קבוע של מלים או של הטעמות בכל טור וטור. נוסף על כך מתחילים הפייטנים להשתמש גם בחריזה; ואם כי חדירתה אל השירה העברית נמשכה מאות שנים, הרי בסופו של דבר השתלטה היא לחלוטין על הפיוט וטורים חסרי חרוז היו לתופעה יוצאת מן הכלל.

[1]         המחבר מדבר כאן כנראה בתפילות מסוימות, נשגבות במיוחד, כגון ׳תקיעתא דבי רב׳ וכדומה, הנזכרות בתלמוד. אבל קטעים אלה אי אפשר להגדירם כ׳שירת קודש׳ במובן המדעי של הצירוף: אלה קטעי פרוזה גבוהה, הדומים בעקרון לשכבות הקדומות של נוסחי התפילות. אין שירי קודש מובהקים נזכרים בספרות התלמודית. ציון ה׳סבוראים׳ כאן מטעה במידה מסוימת, מפני שהסבוראים פעלו בבבל, בעוד ששירת הקודש הקדומה היא ארץ־ישראלית טהורה. המחבר מדלג כאן על הדיון בקטעי השירה הנמצאים זעיר פה זעיר שם בתלמודים. לקטעים אלה ראה: א׳ מירסקי, ׳השירה בתקופת התלמודי, בתוך: הנ״ל, הפיוט, ירושלים תש״ן, עמי 57 ואילך. שירים קצרים אלה — ברובם הספדים על המת, קצת שירי חתונה ושירים ספורים לעת מצוא — הם ׳חילוניים׳ מצד ייעודם, כלומר אינם קשורים לתפילה. הם מלמדים לדעת שבתקופת המשנה והתלמודים פעלו בא^שראל הקדומה משוררים רבים שליוו ביצירות שיר קטנות את חיי הבריות, בתחנות העיקריות של קורות־חייהם. משוררים צנועים אלה ניתקו את השירה העברית מן הדגם המקראי, ועיצבו לשירתם פואטיקה חדשה, פשוטה יותר בלשונה ומסודרת יותר מבחינת צורותיה. גם הפיוטים הקדומים ביותר שנותרו בידינו מדברים בשם תפישה פואטית זו.

[1]         על ראשית התהוותה של שירת הקודש העברית(ה׳פיוט׳), ראה: ע׳ פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל״ה, עמי 47 ואילך. לפי המקובל כעת במחקר, פיוטים מן הסוגים הנדונים בפנים נתחברו לכל המוקדם החל מן המחצית השנייה של המאה הרביעית, כלומר סמוך, מצד הזמן, לעריכת התלמוד הירושלמי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר